בזמן האחרון אני חיה על תרופות, מוזיקה ושוקולד.
ובאמת שאני אוכלת שוקולד רק כשאני צריכה. רק אחרי התרופה. רק
בשביל הבריחה.
הייתי יכולה להיות מאושרת עכשיו אם הייתי קצת יותר. הייתי
יכולה להיות בנאדם, אם רק היו נותנים לי. אם רק היו מצילים
אותי בזמן.

אבא החליט לתקן את החצר האחורית שלצד החדר שלי. עכשיו אפשר
לפתוח את הדלת, לצאת החוצה, ולראות אדמה חשופה ומזדקנת.
מסתכלת למעלה ומייללת אל ירח ששורף את השמיים. אף אחד לא יענה
לי. אני מניחה שפה, אצלנו, כבר רגילים לשמוע יבבות של כלב. ואם
פעם אחת מישהו היה עונה לי, הייתי יכולה להיות הכלב הכי מאושר
בעולם. ובעצם, אז כבר לא הייתי צריכה להיות כלב.

בימינו כבר שמים אותם על מדפים. מדבקות על כל הגוף,
והקריטריונים הם ברורים. כולם יודעים שכלב טוב עולה הרבה מאוד
כסף, ומי בכלל יכול להרשות לעצמו כלב המיועד לסנובים? הם בטח
גם רוצים אוכל טוב, ואי אפשר שלא לטפל אחרי שבזבזת עליהם כל כך
הרבה.
אבל הנה, יש את ההיא בפינה. לא גזעית, קצת צולעת, ועייפה באופן
תמידי. מה זה משנה בכלל, העיקר שהיא תשב ליד הדלת ותנבח בזמן,
כדי שלא יבואו אורחים. אין יותר מדי זמן להתמהמה - שטר מקומט
של כסף די מועט, רצועה, מחסום פה, והביתה.

אחרי כמה ימים כבר נמאס להם. היא צריכה תרופות כל הזמן, והיא
מייללת ונובחת גם כשלא צריך. אבל לבעיה שכזו תמיד יש אותו
פתרון. אם יזרקו לה את העצם לכיוון הכביש מישהו כבר בטוח יפגע
בה, ואז כבר תבוא המשאית של העירייה לקחת אותה חזרה לכלוב,
חזרה למדפים ולמדבקות.


ובסופו של דבר הכביש הוא מקום בכלל לא נחמד. לכי תביני, למה
כולם נוסעים עליו כל הזמן. זה לא משנה בכלל עכשיו, בכל מקרה.
חייבים לתפוס את העצם, כי זה חשוב לבעלים, והם תמיד הולכים עם
קצוות הפה מתוחים מטה כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם. ואסור שזה
יקרה, פשוט אסור, אחרת למה הם קנו כלב בכלל אם לא כדי להיות
שמחים כל הזמן?

אבל כשהאספלט החם צורב את כפות הרגליים, רואים את הפנים של כל
הנהגים. מכוניות יפות מלאות בסטיקרים למען כל מה שטוב, ומבעד
לזכוכית יושב אדם עם שיני כריש. כולם אוהבים כלבים, עד שהם
נשברים להם מתחת לגלגלים. והם, הם יגידו שהם לא שמו לב. פגע
וברח.

ויום אחד, אני אקום ואוכל להתחיל לברוח. לברוח מכל רבבות
הפרצופים והדמויות, ששופכים לי זהב מילולי לתוך האוזן, שמדברים
כאלה מילים יפות לפני שאני עוצמת את העיניים והם יורים לי חצי
רעל בגב. לוקחים והולכים.
ובאותו היום, אני אשכור לעצמי דירה רחוק מכאן, עם ארבעה קירות
בלבד. חדר אחד, שתמיד יהיה ריק. היא תהיה המאורה שלי, והיא
תהיה רחוקה מכל אדם אחר. יהיה בה חלון גדול שאפשר יהיה לשבת
עליו כשהשמש כבה.
ולילה אחד, אני אפסיק להיות כלב.
לילה אחד, אני איילל אל הירח,
ומישהו יילל אליי חזרה.