"לא ייאמן, איך שהוא מצליח לפלוש לחיי בכל פעם מחדש, לערער את
סדר מחשבותיי, להפיק סערה בתוך נשמתי, לעורר את כל הרגשות
הישנים אשר נמוגו מזמן ובכך להזכיר לי נשכחות?" כה חשבה בדרכה
לבית חולים "לווינשטיין", מסתכלת מבעד לחלון האוטובוס על
הנופים המתחלפים אל מול עיניה. לבה הלם בחוזקה ומוחה סירב לעכל
את העובדה שהיא נוסעת לפגוש את אהובה לשעבר, עושה למענו את כל
המרחק הזה מירושלים רק כדי להניח יד על כתפו ולנהל עמו שיחת
עידוד כלשהי. מוזר למדי. בייחוד עתה, כשיש לה גבר חדש בחיים
אשר תפס, ותפס חזק, את המקום בלבה, שהיה שייך לפני כן במשך
שנים לבן הזוג הקודם בלבד (לזה שכעת מאושפז בבית חולים שיקומי
בעקבות פציעה קשה ונע רק באמצעות כיסא-גלגלים), גם לאחר הפרידה
ממנו.
לעזאזל, איך ומדוע בכלל נודע לה כל העניין הזה? הלא הבטיחה
לעצמה לא ליצור איתו קשר לעולם במטרה לשכוח את אהבתה הגדולה,
המטורפת, הסוחפת ויחד עם זאת מכאיבה, הורסת ומורטת עצבים! לקח
לה בערך שנתיים להחלים ולהתגבר על כאב הפרידה. ואם לא למחוק את
הכאב הזה כליל, אז לפחות להחביאו בחדרי חדרים, לנעול אותו עמוק
בפנים, פן יצוץ פתאום ברגע בלתי צפוי. ומעבר לזה, הצליחה
להתאהב באדם אחר! הייתה זאת אהבה שקטה ורגועה הרבה יותר
מהקודמת, פחות רגשנית, ללא עליות וירידות חדות כמו ברכבת הרים,
ובלי שום פרפרים בבטן. אבל היא לא הטילה ספק שמדובר כאן באהבה
אמיתית. בניגוד לקודמת, הייתה זאת אהבה בונה, מרפאת ומשקמת,
ולהפסיד אחת כזאת יהיה טיפשי מצדה, ידעה היטב. אז מה בכל זאת
גרם לה פתאום להרים טלפון לחבר הישן?
הכול ב"אשמת" יום הולדתו וזיכרונה הפנומנאלי לכל מיני שמות,
אירועים ותאריכים! ביום הולדתו לפני שבוע לא מצאה מנוחה,
התלבטה והתחבטה קשות. האם לטלפן אליו ולברכו או שמא לוותר על
הרעיון? מחד גיסא, על פי שבועתה העצמית, הייתה צריכה להימנע
מכל דיבור איתו. ומאידך, לא כל יום חוגג האדם ארבעים ושלוש שנה
מיום היוולדו! כך, בסופו של דבר, החליטה לא לנטור טינה והגיעה
עם עצמה לפשרה: היא תתקשר, אך השיחה תיקח לה רק את הזמן
המינימלי בו תאמר לו "מזל טוב", "עד 120" ושלום על ישראל!
אך המציאות פעלה נגדה באותו יום. אמנם, בהתחלה היא אכן צמצמה
את השיחה ככל האפשר, למרות שמחה גלויה שבקעה מקולו של בן-שיחה.
הוא נשמע בהחלט מאושר לקבל טלפון ממנה ושמח בברכתה. אך ברגע
שבו עמדה לנתק, הוא הספיק להשחיל את המשפט המכריע: את הבשורה
המרה על אשפוזו בבית לווינשטיין מזה חודשיים.
רק אדם חסר לב ונטול רגישות מסוגל להתאכזר ולנתק את השיחה לאחר
הודעה שכזאת. היא בהחלט לא הייתה רעת לב ורגישותה אף זכתה
לרקימת אגדות בקרב הסובבים אותה. הם המשיכו לדבר בנימה עליזה
ביותר. הוא סיפר לה על נסיבות התאונה שעבר וגילה את פרטי
הפגיעה שחטף. היא נחרדה לשמוע את זה ולבה התכווץ מכאב, התמלא
רחמים ורצון עז לראותו, לגעת בו, ללטף, להזרים לגופו הפצוע את
אנרגיית הבריאות השופעת בתוכה, החיונית לו כל-כך, לרפא אותו
מפצעיו בבת אחת.
הוא קרא את מחשבותיה מבלי שתאמר מילה. תמיד הייתה לו
אינטואיציה ברמה גבוהה.
"מתי את באה לבקר אותי ב"בית לווינשטיין"?" שאל.
"בהזדמנות", ענתה לו, "אם אצליח לקחת חופשה בעבודה..."
בזה סיכמו את העניין. כאשר מבטיחים - חייבים לקיים. שבוע חלף
עד שקיבלה את החופשה המיוחלת. לשם ביצוע המשימה "סידרה" את
כולם. בבית אמרה שהיא עובדת כרגיל. בעבודה תירצה את היעדרותה
בעניין רפואי דחוף (וזאת, בעצם, הייתה אמת למחצה), ונסעה לקראת
הבלתי ידוע.

היא איתרה את המקום בקלות. בכדי להקל עליה עוד יותר, הוא ארב
לה בכניסה לבית החולים. למרות שידעה והוזהרה מראש שתמצא אותו
על כיסא גלגלים, עבר עליה זעזוע לא קטן למראה גופו הנאה, שהיה
בריא פעם, המוכר לה כל-כך עד הפרט האחרון, מונח על הכיסא, חבול
ומרוט. המומה, הביטה בו, מתקדם לקראתה במרץ, פניו קורנות
מאושר, חיוך מסנוור משתרע עליהן. כמה צעדים מהירים - והנה היא
רוכנת מעליו, זרועותיו סביב צווארה, פניו צמודות לחיקה. והיא
אוחזת בו בעדינות, כמו שפעם חלמה לאחוז בתינוקם המשותף, שמעולם
לא נולד ולא עתיד עוד להיוולד. ידיה ליטפו אותו ברוך, פרעו את
שערו, שפתיה נשקו למצחו נשיקה אימהית לחלוטין. שלווה אינסופית
נחה עליהם. ברגע הקסום הזה הכול עצר מלכת: העבר נמחק, ההווה
נדם והעתיד נעלם. כל הזיכרונות הרעים שנותרו מהקשר הלא-מוצלח
שלהם נשכחו, כמו לא היו מעולם.
שעה ארוכה הם בילו בשיחות-נפש, החליפו בדיחות מן העבר וטיילו
בשטח בית החולים. היא לא גרעה ממנו את מבטה. כל-כך פגיע וחלש
נראה לפתע. "איך שהגלגל מתהפך..." חשבה לעצמה. בתקופה הקודמת
הכול היה שונה לגמרי! אז הוא היה על הסוס והיא תלותית ואומללה.
הוא היה המוביל והיא הצייתנית. היו מקרים שבהם זלזל בה בגלוי
והיא ספגה זאת בענווה! היום הכול הפוך. ומחשבה נקמנית, מרושעת,
בלתי מוזמנת פלשה אל מוחה: "מגיע לו. אני יודעת שאסור לחשוב
כך, אבל מגיע לו. היה חייב, כנראה, להיפגע פיזית כדי לשנות את
סדר הערכים. ראו נא, איך הוא נהנה כיום מכל דבר קטן שרואה
מסביב: משב-רוח רענן, האוויר הצח, שירת הציפורים. ראו נא, כמה
הוא מעריך אנשים הבאים לבקרו, כולל אותי, וכל חיוך ומגע הכי
קטן שמקבל ממני. ראו נא, כיצד חושק בהחלמתו, אך גם כנוע
לגורלו. וכעת... כעת הוא ממש נמצא בשליטתי. שליטתי המלאה! כעת
ביכולתי ללטפו או לסטור לו, לשבח או לגנות, להחמיא או להשפיל,
לשפר או לקלקל את מצב רוחו. כל הקלפים בידיי. ולא משנה כמה רעה
אהיה אליו, הוא לא ישיב לי אפילו."
בו זמנית, ידעה בוודאות: היא לא תפגע בו בשום אופן ובטח לא
עכשיו, במצבו השביר. אין לה שום טינה כלפיו ואין סיכוי שתהיה.
הם נפרדים בלבביות ובחום. הוא אפילו קם מהכיסא בעודו עומד על
רגלו הבריאה כדי לתת לה חיבוק הוגן.
היא יוצאת מבית החולים ותחושת הריקנות עוטפת אותה כגלימה לבנה.
היא חשה מעורערת ולא רגועה, זקוקה לטיפול נפשי דחוף. טיפול
באמצעות חיבוק גדול, תומך ומשקם, שרק אהובה הנוכחי יוכל
להעניק. היא רצה אל בית הקפה שנמצא מטרים ספורים ממנה. שם,
ידעה, הוא כבר ממתין לה בזרועות פתוחות, מוכן ומזומן כתמיד,
אמיתי ונאמן.
                               פברואר 2006, ירושלים - רעננה