משהו על פרוסט
אני לא מצליח לקרוא את פרוסט ואת זמנו האבוד. לא באמת. אינני
חדל מלשאול עצמי מה הוא רוצה ממני, כאילו אני ומרסל הזה במרדף
פרסונלי חובבני. אחרי יותר משני שליש ספר, חשבתי שאולי אני
מסוגל להמשך לתיאוריו הבאמת ייחודיים של מחוזו של סבן, של
מערכות היחסים העדינות, התת מודעות בין הדמויות, אך גיליתי כי
הוא משמים אותי וכי אני נוטה לחשוב עליו שהוא רדוד אפילו,
אגזים ואצא  ממידותי. דברי חנופה שנכתבו כאפילוג בכרך, רק
הוסיפו והמאיסו אותו עליי, אפילו השניאו. חשבתי לנסות להכריח
עצמי לקרוא, התחלתי בזה אך אפילו כאן לא נהניתי אפילו מתרגיל
המשמעת האינטלקטואלי.
פרוסט לא חודר את שריון הקור שלי. הוא לא מצליח לחמם אותי עם
קומברה על צריחיה, פרחיה ונערותיה.

סקיצה למחזה
שם המחזה פרי אייג'נט.
הוא עוסק בהצגת האנרכיסט של זמננו כרודף בצע, במעבר שלו משנאת
הממסד האמיתית להחזקתו כאנרכיסט הבית בתשלום מלא מפורט
לסעיפים. המחזה מציג את האנרכיסט בימיו הראשונים, עם חבריו
לרעיונות היפים, את פגישת הסתר הראשונה שלו עם סוכן הממשלה תחת
תירוץ מסויים, את יצירת השכנוע של הסוכן תמורת הסתרת מידע
מרשיע לגבי חיבתו של האנרכיסט לילדות צעירות. במחזה נפגשים
השניים מספר פעמים במקומות משונים, כמו חדר שירותים, חדר
מכונות, בית זונות, משרד ממשלתי, ומאורת פשע.
לאורך המחזה משנה אט אט הסוכן את תפישתו השלילית את האנרכיסט
והם למעשה מחליפים תפקידים: האנרכיסט מתיישב, מבקש ומקבל סכומי
עתק מממשלתו של הסוכן, מתחתן עם נערה עשירה, בעוד הסוכן מתרחק
מחבריו לעבודה, עוזב את אשתו הצעירה, עובר לגור בדירת חדר
בשיכוני העוני של העיר, מתפטר ומצטרף למחתרת אנרכיסטית
אוואנגרדית. סוף המחזה הוא בעימות אחרי שנים בין הסוכן החדש
לאנרכיסט החדש, כשזה האחרון מפגין מול משרדו של הראשון ואף
נעצר על השלכת לבנה לחלונו. סצנת הסיום במפגש מר ביניהם במהלכו
יורה למוות הסוכן החדש באנרכיסט החדש.
 
את הרעיון למחזה שאבתי משלושה מקורות של הזמן האחרון: מחזותיו
של אל מירודאן ובייחוד "חוזה מיוחד להשכרת בני אדם'' ו''702,
המפורסם", ותחילת ספרו ולמעשה המבוא ל"קפיטליזם וחופש" של
פרידמן.
המקור השלישי הוא חלום הזוי שחלמתי בליל השלישי ליוני, בו
ראיתי מעין עץ אנושי המוביל אותי בנבכי עולם מיחזור של פטריות
הנוצרות רק כדי לשמש חומר גלם (מים) בסופו של דבר לעצים. את
הבנת החלום רכשתי רק עתה על המקלדת וייתכן מאוד שאשוב ואכתוב
עליו באריכות מאוחר יתר. אני רק זוכר שלכל עץ קשורות לאורך
שנים פטריות או חיות מחמד צמחיות, הכבולות אליו ופוחדות ממנו
בשל חזותו ואופיו המבעיתים. יום אחד משתחררות הפטריות מאחיזתו
של העץ ורצות לכיוון מה שנראה כעין פתח מילוט לעולם אחר ומתגלה
בדיעבד כמלכודת תפיסה, שכן לעצים לא ידיים, מעין מכניזם לשליחת
הפטריות למעבד או מכבש שהופך אותם לנוזל חום עכור שמשמש כמים
לעצים. זהו החלום ואינני יודע לעמוד על הכוונתו המדוייקת אותי
לרעיון המחזה. הרעיון בא לי במקלחת ועתה אני יושב ערום אחר
המקלחת וכותב בחופש גמור על כל זה. בפעם הראשונה מזה זמן רב
בחופשיות.