אני העבד שלא רציתי להיות.
מועסק בתורת נוגש בבני נוער בשכר רעב.
סביבי נשים מזרחיות חמות ועניות
ואמא שלי מציצה אלי מאחורי עשן הסיגריות
שהן נושפות בהפסקות עישון מאולתרות,
תוך שהן מתחבאות ממנהלי המוסד הלבנים להפליא.
אמר איש שחור אחד שמישהו צריך לספר
לעבדים שמפליגים לארצות הברית כיום
שהעבדות נגמרה - שהם לא מחוייבים לעבדות
לאדם הלבן המושחת ולמנהגיו המצמיתים.
במוסד בו אני עובד
לוחות ההנצחה לזכר התורמים הלבנים מאוסטרליה
חדשים ובוהקים ומלאים עושר של אותיות זהב,
להבדיל ממיטות המתכת ומהקירות הקלופים
שעומדים לרשות החוסים והחוסות.
כל כך הרבה לוחות הנצחה
וקירות קלופים ורקובים.
נערים חוסים ונערות הרות בפוטנציאל,
פקידים מאוסים ומנהלות שאינן מחוברות כלל,
חניכים כועסים ונשים חמות בלי ממון או רכב משוכלל.
אנשים לבנים נפוחים מחשיבות מונצחים על לוחות מבריקים.
עובדים חרוצים שבוכים מעליבות מנוצחים על ידי פקידים חלקלקים.
אוסטרלים מזויינים עם כיסים עמוקים ומשאבת אגו במקום חכמת
חיים.
כל העניינים האלה מובילים אותי לרצות באלימות בלי לחשוש.
הייתי מרכז אותם בחדר אחד ונותן להם מכות על הראש
עם לוחות ההנצחה המחורבנים שלהם בסיוע חבטות מכוש. |