[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אגם ענקית
/
מקבץ I.R.A

אנשים נוסעים לבתים לא שלהם
ומחליפים מלים
על ספות וריפוד ויחסים של אנשים אחרים
שלא נמצאים במפגש המסוים הזה
אבל ודאי יימצאו שם במפגש הבא
כדי לבחון מקרוב יחסים של זוג אנשים אחר
שאינו נוכח במפגש הזה
אבל בוודאי ינכח בזה שאחריו

אנשים אוכלים אוכל שהכין למענם אדם אחר
ומשווים את האוכל לזה שהגישו הם
לפני שבוע, כשהאדם האחר אכל אצלם
כלפי חוץ הם משדרים חוסר אכפתיות
אבל באמירות הקטנות אתה יכול למצוא
את האמת הקטנה והאגואיסטית שלהם

אנשים (אנשים) מתקרבים עם הזמן
והחשבונות הקטנים מקבלים גוון אינטימי יותר
ואף אחד כבר לא רוצה לשנוא כל כך
רק להישען לאחור ולדבר על הילדה שבדרך
ואיך הדוד שאינו דוד ביולוגי
יפנק אותה עם גאנג'ה וסרטי פעולה

הדוד המוזיקלי מצדו מציע לאם שבדרך
שבכל שנה ילמד את הקטנה כלי מוזיקלי אחר
כדי שלא תגדל להיות זייפנית נוראית כמו אביה
אבל הוא לא בטוח שיסמכו עליו עם הקטנה
והרי גם הוא בסך הכול הצעיר ביניהם
והזועם מכולם

אנשים נוסעים חזרה
בתיהם ממתינים להם
שייכנסו כבר וידליקו אור
כדי שאפשר יהיה לראות
את הנחת שלהם כשהם מתיישבים על הכורסא
אחרי הכול גם בית צריך לדעת
שליושבים בו טוב, שהם מנוחמים
ומרוככים, עד קצה הישבן והנפש




עמדתי היום למשך כמה דקות בפינת הרחוב
האהובה עליי בשכונה הזקנה שלי
כשאשת חוק אחת מלווה בשולייה גברית
עצרה את הניידת שלה לידי
והתחילה לדבר אליי בקול תקיף ועיניים ריקות

בדקה הראשונה רק חייכתי והבטתי בה עמוק
תוך מילמול לוחש של מילות
Bombtrack לבית De la rocha
וזה עשה את העבודה היטב היות והיא
יצאה מהניידת כעוסה למדי ודרשה ממני
להזדהות בפניה ומייד
נתתי לה את השטיקים הרגילים של אי ציות אזרחי בסיסי
והוספתי כמה הערות ציניות כששאלה אותי
"אם יש עליי משהו"
אמרתי לה שאין עליי כלום אבל התריתי בה
שאם תמצא משהו היא חייבת להתחלק איתי
או לפחות להשאיר לי משהו קטן
לעצמי

בחיפוש עצמו היא התרשלה והערתי לה
שאם הייתי רוצה להחביא עליי משהו
לא הייתה מוצאת את זה בכל מקרה
וכשאיחלה לי יום נעים במרירות
והעירה שאפשר להיות נחמד
רק החזרתי לה מבט עוין
והערתי:
"את בחרת לחיות על הברכיים ולעבוד אצלם,
אל תצפי שאני אמחא לך כפיים על זה"

חברים טובים כבר לא נהיה




השיר ההוא של ויסלבה שימבורסקה
על סיומות של מלחמות לא יוצא לי מהראש
אני ישן צהריים והמאוורר נותן לי עידוד
והמילים שלה באות אליי
היות והן המילים הראויות ביותר לתיאור
שאני יכול לחשוב עליהן
שהרי אחרי כל מלחמה
מישהו צריך לנקות
לבנות
לכסות ערימות
לתכנן חלופות
לקראת המלחמה הבאה
היות וכולם יודעים שסוף המלחמה הפעם
הוא הראשית של המלחמה בפעם הבאה





הנפש יודעת לסתום את הפה כשצריך
לשים על עצמה כיסוי פנים שחור
בסגנון ה I.R.A
ולהתנהל בחשאיות מבהילה לפחות כמו זו
של בובי סאנדס האגדי

הגוף יודע לחשל את עצמו
למגע ידי השוטרים והחיילים
ולהבטיח את הישרדותו למען הנקמה
שבוא תבוא אינשא-אללה

רק השנאה מתנהלת בחוסר אחריות מטריד
ומרוצצת גולגולות בערימות בלי מלח
הכבוד העצמי המשולל זועק ופוצע
ושורט בפנים ובצוואר
(אני נשאר שליו.
זה הם שמתפרצים ומתנשפים עכשיו)

"leaving all the irish people as a unit
To control their own affairs
And to determine their own destinies
As a sovereign people"

את זה אמר אותו בובי
מעמקי בור החרא אליו נכנס
בשמחה שקטה ומתה

ואני מתחיל לרצות לנהל את המאבק
הגדול ובתוכו הקטן
כמו  ה I.R.A
עד הסוף המר
שלהם ובעיקר שלי




שני נרקומנים יושבים בפינת רחוב סואן
ולועסים בלי שיניים לחמניות בהירות
שניהם ערבים וכשאני עובר לידם אני
שומע אחד מהם אומר לשני בערבית
שהוא אוהב את הלחם של היהודים

שניהם רזים ולבושים ביגוד ספורטיבי
ולרגע אחד אני יכול לדמיין
שהם בכלל שני אנשי עסקים
שהתלבשו כך למשחק הגולף
או הסקווש או אלוהים המת יודע מה

השיחה ביניהם מתנהלת לאט
ותוך הפסקות רבות
ושניהם מדברים בעיוות קל אבל מורגש היטב
של נרקומנים צעירים שהסם מתחיל לפרק

מוזר איך רוב האנשים מפספסים אותם  
ואת השפה הכבירה הזאת שלהם
שבה לחמניות נקראות ח'ובז יהודי
וכרובית נקראת ארנבית




מחוץ לסניף העמוס של מקדונלדס
עומד הקבצן המנגן הגרוטסקי ביותר
שראיתי (ואני בקיא באלו)

הוא רזה וגבוה ופניו אדומים
מזרימת דם מופרעת של מחלה כרונית
והוא חובש כובע בד שחור
ומנגן על קלידים שבורים של ילדים

את השירים האהובים עליו טרם זיהיתי
אבל אני בטוח למדי
שהוא מנגן המנונים קומוניסטים ישנים
משנות השמונים

עצוב לראות אותו שם
עומד מחוץ לכוח הקפיטליסטי הגדול
ומנגן בייאוש סרנדות אהבה ללנין
תמורת כמה פרוטות אקראיות

ולפעמים, כשאני יוצא מביתי אחר הצהריים
אני נתקל בו בשובו מהפינה
והקלידים הקטנים נישאים על גבו
בתוך תרמיל חסר כתפיות
ואני יודע שהכול כתמיד




אני כנראה בין האנשים האחרונים
שאין להם כרטיס מועדון
ונראה לי שאנסה להישאר האחרון
שאינו חבר בשום מועדון צרכנות מזופת

אני כנראה האדם הכי מבוגר שאני מכיר
שלא חושב אפילו פעם אחת ביום
על נהיגה ברכב
וכנראה שעד יומי האחרון
אישאר באוטובוסים ומוניות

אני כנראה האדם האחרון שהייתם חושבים
שינסה הרואין או מסקלין או אל אס די
אבל כמו שזה נראה כרגע
אני אמית את עצמי באחד מאלה בחמש השנים בקרובות

אני אינני
אין אני




ובימים האחרונים
אבידניוס מרושע וקר
ומשוכנע בפחדיו יותר מתמיד
ואיש לא משקר לו
כולם מפנים עורף וגב
והוא נותר עם סכיני עצמו לעצמו

אם תהלכו ברחובות השכונה שבה הוא גר
ותעברו על פני איש זר עם מבט מוזלמני
שלא מביט עליכם אל מעבר
דעו שחלפתם עליו
וכי הוא מאבד את השאריות








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כולם אומרים לי
שאני גמדה
מסריחה עם
שיערות
באוזניים.
ואני שואלת, למה
רק באוזניים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/3/06 12:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגם ענקית

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה