הציפורים, ציפורי ילדות, עפות להן פתאום
תרות בעולמן הפנימי ללא פחד גבהים.
מנסות לנוח מידי פעם על רמזורי עיירות שבדרך.
לא יודעות לאן לפנות ברגעי חלוף.

מתקדמות מעבר לדמיונן, אל השמש החמה.
אוספות עימן פיסות מידע שבורות של סתיו.
לוקחות הכל, מתכוננות לאיזור הרגיעה הבא.

מגלות שהן לבד מבלי להרגיש בכך,
אף אחד לא אמר להן דבר,
הן עצמאיות מבלי שירצו בכך,
חופשיות מהרגע שנולדו.

מוצאות את עצמן ללא מרגוע של געגועים,
אל מקומות שקשה לזכור רחוק,
אך מנסות ליצור חוויות חדשות של אופי,
להשלמת הרגש שאבד.