New Stage - Go To Main Page

די בי
/
המתת חסד

התיישבתי לידה באוטובוס, זה היה בצהריים. אני לא חושבת שהיא
ידעה שהיום עליתי על אוטובוס בפעם האחרונה. היא הייתה נערה,
בערך בגיל של אחותי הקטנה. התיישבתי לידה כי חשבתי שהיא דומה
לה, חשבתי שזו תהיה המזכרת האחרונה שלי מאחותי. היא אפילו לא
שמה לב שהתיישבתי לידה. אולי היא כן שמה לב, אבל היא לא הביטה
לעברי. בהיתי בחלון, לפעמים היא הסבה את מבטה אליי, לבדוק אם
אני מסתכלת עליה. ברגעים האלה הייתי מסתכלת באיזשהו חפץ אקראי,
הכול כדי לא לגרום לה להרגיש לא בנוח. אחרי כמה תחנות כבר
התרגלנו אחת לשנייה, התפתחה בינינו שיחה אילמת על העוברים
והשבים ועל מזג האוויר ההפכפך של האביב, דברים של יום-יום, לא
משהו רציני. גברת אחת צעקה פתאום אל הנהג מאחורי האוטובוס אם
יש לו תחנה כאן. הסתכלתי מהחלון, עניתי לה שלא אבל שמתי לב
שאני צריכה לרדת. מרוב ההתעמקות בשיחה שלי עם הזרה שלידי
התעלמתי מהעובדה שהאוטובוס הגיע לתחנה שלי. צלצלתי בפעמון שוב,
למרות שהוא כבר היה דלוק, רציתי פשוט להרגיש איך זה בפעם
האחרונה. ירדתי מהאוטובוס וחציתי את הכביש באמצע הרחוב כמו עוד
עשרות אנשים. אם מכונית תפגע בי, כך חשבתי, לפחות זה יגרום
לכמה אנשים לעשות בחוכמה ולא לחצות באמצע הרחוב. לפחות ככה אני
אועיל במוות שלי. הלכתי ברחוב אל עבר המרפאה, העורף שרף לי,
והבנתי שהייתי צריכה לשים קרם הגנה בבוקר. החלטתי לעשות מעקף
והלכתי לגן הילדים הסמוך, הבטתי בהם משחקים, מתגלשים. להביט
בהם, לראות עד כמה הם חיים עשה לי משהו, אז החלטתי לחזור,
הרופא אמר לא להתרגש. את השעה האחרונה ביליתי בחדר הקבלה.
מסתבר שהקדמתי, אבל לא היה מה לעשות אלא לחכות. ילד אחד שישב
מולי בהה בי, חייכתי אליו. הוא הסיט את מבטו ממני, אך לאחר כמה
שניות החזיר אותו, מביט בראש שלי. חיוך קטן עלה על פי, ידעתי
במה הוא בוהה, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר לגבי זה, החלטתי
היום ללכת בפעם האחרונה בלי הכובע. אני לא זוכרת מה עבר לי
בראש בדקות האחרונות לפני שנכנסתי לרופא, אבל ברגע שנכנסתי
הבנתי שזה בכלל לא נגמר, אלא להפך - הכול מתחיל עכשיו. העליתי
את הפרצוף הכי אופטימי שהצלחתי לגייס והתיישבתי על המיטה בפעם
הראשונה זה שנתיים, בחיוך. הוא השיב לי חיוך, והתחיל לדבר על
המורכבות של הדבר מבחינה מוסרית, על ההשלכות שייתכנו על בני
המשפחה שלי, על הביטחון שלי בדבר, אבל קטעתי אותו ואמרתי שאני
לא מתחרטת. הוא הנהן בכובד ראש, מודע למעשה שהוא עומד לבצע
ואמר לי להישען אחורה. הוא חיבר את המחט למקום הקבוע והמוח שלי
התחיל לרוץ. אני לא זוכרת לאן הוא רץ, אבל ידעתי שזה קורה לי
בפעם האחרונה, אז החלטתי לתת לזה לזרום. אחרי חצי שעה הרופא
הוציא את הדיפוזיה ואמר לי שאני מוכנה. הוא הוביל אותי לאגף
במרפאה שמעולם לא הייתי בו קודם. היו שם עשרות מיטות והחדר היה
קר, חשוך וסופני. נאנחתי, ידעתי שהכול נגמר, ובשלווה של סוף
נכנסתי לחדר, בראש מורם. האחיות הרימו את ראשן לשמע צעדיי,
ואני, כל מה שהרגשתי היה את המוח מאט, נעצר, ואת הלב מפסיק
לפעום.



22.03.06



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/3/06 11:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
די בי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה