חוזר הביתה. מחתים כרטיס. השעה עשר עשרים ושתיים. שוב איחרתי.
אני פושט את מעילי ונכנס לחדר העבודה. אני נועל את הדלת. אני
מתיישב על שולחן העבודה שלי, מרכין את ראשי ומשעין אותו על
ידיי. אני מתחיל לבכות.

שתיים עשרה בלילה. לוקח הפסקת שירותים. חמש דקות. חמש דקות בלי
שום חיוך. בדרך עובר ליד הארון ומוציא משם עוד חבילת נייר
טואלט.

שתיים בלילה. קשה לי לבכות. העיניים כבר נפוחות, האף אדום
ושורף מקינוחים. אני מדליק את הרדיו ושומע תוכנית של אמצע
הלילה. אני מכבה את הרדיו. אני שם דיסק עצוב וחוזר לבכות.

ארבע בבוקר. עוד חצי שעה מסתיימת המשמרת. אני הולך להתקלח. זרם
המים שיורד על ראשי מסתיר את הדמעות אבל אני באמת עדיין בוכה.
אני לא מרמה את עצמי.

ארבע וחצי - הולך לישון. צריך לקום מוקדם מחר. צריך לקום מוקדם
היום. יש שעה וחצי בשביל לישון. אני מחתים כרטיס. סוף משמרת.

השעה שש בבוקר. אני מגרד את עצמי מהמיטה ומתחרט שלא הלכתי על
לילה לבן. אני שותה קפה. לקפה יש טעם מגעיל. אני מניח את הכוס
והולך לצחצח שיניים. עכשיו הקפה יותר טעים. עפעפי נפוחות. אני
מצמיד להן שקיות תה.

שש ורבע. אני מתלבש. אני יוצא מהבית ולוקח אוטובוס למשרד.

אני חייב למצוא עבודה אחרת.