"איפה אני?" הם הורידו ממנו את הכיסוי שהיה לו על העיניים,
ולפניו נגלה חדר אפלולי ואפוף עשן.
"אתה מואשם ברצח ראש הממשלה", אמר אחד מהחוקרים ביובש.
"שם?" ביקש חוקר אחר מיד, בלי לתת לו להגיב על מה שאמר החוקר
הראשון.
"למה אתם רוצים לדעת את שמי?" הוא שאל בעצבנות גלויה לעין.
"תענה!" פקד עליו.
"רון", אמר אחרי מספר רגעים של שקט.
"רון מה?" שאל החוקר בעצבנות כאילו ברור היה זה מאליו שהוא
צריך לומר גם את שם משפחתו.
"גבע", הוא אמר בטון עצבני.
החוקר הקליד את הפרטים במחשב ומיד מצא פרטים נוספים. הוא שאל
את רון כמה שאלות על מנת לאמת את שאר הפרטים.
רון קם מהכיסא הנוקשה וניגש אל עבר הדלת במטרה לצאת.
"מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?" החוקר עמד בפתח הדלת וחסם את
היציאה. הוא עצר אותו בכוח ובתקיפות.
"אין לי כוח לשבת פה ולראות אתכם מוציאים את כל העצבים שלכם
עלי... אפשר לחשוב מה קרה.... וואו, אז מישהו מת..." הוא אמר
בטון מוזר ובו זמנית ניסה להשתחרר מהאחיזה של החוקר.
החוקר המשיך ללפות בכוח את גופו ורון המשיך להתנגד, עד שהגיעו
לתגרה של ממש, והחוקר דחף את רון אל עבר הקיר.
"איייייייייייי!" רון צעק, "הגב שלי......" הוא החזיק בגבו.
החוקר אחז בו בהחלטיות והוביל אותו בחזרה אל הכיסא הנוקשה.
"עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב", הוא התחיל לומר בתקיפות, "אתה
מואשם ברצח ראש הממשלה ואתה לא הולך לצאת מזה בקלות. צפה לשנים
רבות של ייסורים וחרטה עמוקה כשתירקב בבית הסוהר" הוא אמר
בחדות ובבהירות.
שתיקה.
"המשפט נקבע ליומיים מעכשיו, ובזמן הזה אתה הולך להיות בבית
הסוהר פה. הסוהר יקח אותך עכשיו" אמר החוקר הראשון. הסוהר הגיע
אל רון ולקח אותו בכוח פיזי גדול אל עבר תא מאסר מספר 7394 עד
למשפט.
המדינה נגד רון גבע.
המדינה נגד רוצח ראש הממשלה.

הוא ישב בתא המאסר, בוהה בסביבה המטונפת שנגלתה לעיניו. אחרי
דקה שנראתה כמו נצח, הוא החל לצעוק לסוהר שיבוא. הסוהר הגיע.
"מה?" שאל בחוסר חשק בולט.
"תשחרר אותי", ציווה רון.
"ואתה באמת חושב שבגלל שאמרת לי לשחרר אותך אני עכשיו אפתח את
הדלת ואתן לך ללכת החוצה... במיוחד לאור העובדה שעוד לא עברה
יממה אחת מאז שירית בראש הממשלה. אתה חתיכת אפס! ואתה פשוט
רוצח. עכשיו תשב פה בשקט ואני לא רוצה לשמוע ציוץ!" צעק
הסוהר.
הוא יצא מהתא, סוגר אחריו את דלת הברזל הכבדה, נועל אותה על
הבריח. צעדיו נשמעו מהדהדים בכל המקום הזה שנקרא "בית סוהר",
ורון ישב.
שקט.
דממה של מתח. דממה כבדה.

השימוע נערך יומיים לאחר מכן בבית המשפט העליון.
כל תחינותיו והנסיונות להמציא עדויות שוא בנוגע לזהות הרוצח
עלו בתוהו, ורון נמצא אשם. "אתה אשם", קבע השופט העליון. הוא
הסתכל לרון בעיניים בשנאה עזה ועמוקה. "אתה רצחת את ראש
הממשלה. כל מה שאמרת פה היה שקר מוחלט.  לא זאת שרצחת את ראש
הממשלה ז"ל, אתה גם משקר בנוגע לזה. בשבועה." השופט היה המום.
פרקליטת המדינה נראתה מאושרת. היה זה רגע כל כך נכון ואמיתי.
היא הסתכלה לעבר צד ימין, שם רון עמד, והסתכלה לו עמוק בעיניים
ברגש של שנאה עזה.
"עונשו של הנאשם, מר רון גבע, הוא מאסר עולם", קבע השופט בלי
טיפה של היסוס.
כל הנוכחים באולם בית המשפט העליון הנהנו בראשיהם להסכמה.
לפתע שרר שקט.
ביציאתו הובילו את רון צלמי העיתונות והבהובי המצלמות לא
הפסיקו לסנוורו. כולם רצו לשים תמונה של הרוצח שזה עתה קיבל
מאסר עולם, בעיתונות.
יום לאחר מכן הופיעה בכל העיתונים תמונה של רון. באותיות
גדולות ומודגשות נכתבה מילה אחת. ארבע אותיות מצמררות כל כך:
רוצח.

שבוע לאחר מכן, בבית הסוהר בו היה רון, באו לבקר.
משפחה.
אישתו צעקה עליו, וילדיו פשוט לא יכלו להסתכל ל"אבא" בעיניים.
כולם היו מזועזעים עד עמקי נשמתם מהעובדה שהבן אדם הזה, שהם
חיים אותו כמעט את כל החיים שלהם, רוצח.
הוא חייך אליהם, ניכר היה עליו שהוא גאה במעשיו.
אישתו הסתכלה עליו לראשונה בחייה במבט של שינאה.
כולם שנאו אותו.
כולם גינו את המעשה הנתעב שעשה.
הוא נותר לבד.
לתמיד.
העונש שהוטל עליו לא היה מקובל על אנשים רבים. הם חשבו שזה
עונש קל מידי. כולם.
היו שטענו שהוא היה צריך להיענש עונש מוות.
אך החלטת השופט נעשתה.
לשארית חייו הוא ישאר בבית הסוהר.
ירקב שם עד מותו.
לבד.