אני זוכרת, שלדבר איתך היה אתגר מפתה.
אני זוכרת, שלדבר איתך היה כמו לדבר לעצים ולאבנים.
הייתי עומדת ומביטה ישר אל בית החזה שלך שנמצא בדיוק מולי.
אולי זה סמלי - שהלב שלך שם, אם כן, לא נתת לי להרגיש זאת.
הייתי מדברת, לפעמים על דברים חשובים לפעמים גם לא, האם אתה
באמת הקשבת? אני בספק.
אני זוכרת, שלדבר איתך נעשה בלתי אפשרי כשאתה ביקשת את מה שלא
יכולתי לתת. אתה שאלת, ברוך כל כך מכשף, למה איני מביטה
בעינייך כשמדברת אלייך.
אני זוכרת, שזה הצחיק אותי מעט.
העיניים שלי, רצית להביט בהם כי חיפשת מראה, חיפשת מפלט נוסף
להשתקפות עצמך - נרקיסיסט שכמוך, נרקיסיסט משגע שלי.
אני זוכרת שניסתי להפסיק לדבר איתך, כי זה נעשה מסוכן, אבל לא
שאלת אותי מה אני רוצה, לא דאגת מה יעשה לי לדבר איתך, אז
דיברתי, אז צעקתי, והאם אחרי כל אותן צעקות אתה הבנת מה
שאמרתי? שוב אני בספק.
להסתכל לך בעיניים זה העונג האולטימטיבי בשבילי, גן עדן עלי
אדמות אם תרצה.
אבל כשאני מסתכלת לך בעיניים, אני לא סומכת על עצמי יותר.
כשאני מסתכלת לך בעיניים, אני מרגישה חלשה, חלשה כמו שסירבתי
לתת למשהו לגרום לי להרגיש, חסרת אונים כך שמפלט נדמה שיש רק
בין זרועותייך - בתוך שתי עיניים.
אני יודעת שכשאני מבטיה בעינייך, מספיק שתבקש ואני אעשה. כל
עוד תביט בי כך, כמו שרק אתה יודע ותגיד "קפצי" אני אקפוץ מסוף
העולם, כמו כלי משחק בידך אני - כשמביטה בעינייך.
אני זוכרת, שלדבר איתך בצורה הזו גרם למחנק בגרוני. הייתי
כמשותקת, נענית אך לרוח דבריך, לקול ליטופך, למגע המבט הצורם
שלך שהשאיר סימנים בתוכי, בכל גופי, ביום שהלכת.
אני זוכרת, שלמרות שידעתי אני, שאינך מקשיב לי כלל, הספיק לי
להביט בעינך כדי לשכוח מי אני, להאמין שאני חלק ממך, כמו
שעכשיו אני יודעת שזה כל מה שבאמת רציתי.
אני זוכרת, שאחרי כל זה, אמרת "הביטי בעיני".
הביטי בעיני? הביטי בעיני??? להרוג אותי חפץ אתה? לענות את
נפשי יותר ממה שכבר עינית? למה? אמור לי למה אתה עושה לי את
זה? את כל הפגיעות שלי נתתי לך, כנועה, בוכיה ומושפלת נותרתי
בעינך, מדוע רוצה אתה שאראה זאת? מדוע רוצה אתה, שאזכר בך, בי,
בנו, בשנינו, מחובקים יחד כאילו זה סוף העולם?
הו כמה שאני שונאת אותך, כמו ששונאת את עצמי.
הו כמה שאני אוהבת אותך, כמו שאוהבת את שנאתי אלייך.
אני עדיין פה, זוכרת אותך, עורגת לנשימותיך על צווארי, לשפתייך
על שפתי שלי, זוכרת שיכולתי להיות איתך מה שרציתי, זוכרת
שיכולתי לעשות איתך מה שרציתי, חוץ מלדבר, חוץ מלהביט.
והיום, אתה אינך כאן.
והיום, זוכרת אני את כל הדברים שהיו ולכן היום, עומדת אני
ומדברת לעצים ולאבנים.
כך ארגיש לפחות - שעודני מדברת אלייך.