כל הולכי הרחוב נתקלים בי עירומה רק בגלל שהכביסה שלי החליטה
לצעוד משני צדדי, ישות עצמית שמתנגדת להתקיים בתוכי, מתנגדת
לדביקות שעוטפת את הקצוות שלי.
והיא מסתכלת עלי מתחתית קיומה, מחייכת חיוך שקט ומחפשת את
ההתנגדות שבעיניי, ובי, אפילו ההתנגדות דעכה, אני צועדת זקופה
ועירומה בגזרה צנומה, שקטה ומבוישת. מחפשת מבט שיכיל ויציל אבל
כולם חולפים. מביטים וחולפים.

אז בלילה, הכביסה שלי ואני נטשנו את ת"א, כשהיא לצידי, יצאנו
לדרך חשוכה בתוך אוטובוס גדול ובודד פילסנו את דרכנו.
לא ברור לאן.
כל אחת לעצמה.
יושבות מכונסות, מחפשות תשובה, בפנים האש מתלקחת והבפנים נצרב,
בעוד הדבק נוזל מעלי ומצליח ללכלך מושב אוטובוס מזוהם.

מהחלון אפשר כבר לראות את החופש, מבצבץ בין שדות של ירוק,
הכביסה שלי נדרכת, מחכה להזדמנות להוקיע עצמה החוצה, לגאול
עצמה מהכאב שבשגרה, להכיר הכרות רשמית עם החופש ולנסות אחת
ולתמיד להיפטר מהרחש התמידי שמתקיים בתוכה.

אני, ישבתי לידה, מביטה בה נדרכת, מקנאה, רוצה את הכוח חזרה.