תמיד כששאלתי את אמא למה אני לא יכול ללכת כמו כל הילדים היא
היתה אומרת לי שזה בגלל שאני ילד מיוחד.
אבל ידעתי שאני לא ילד מיוחד, הייתי לגמרי בטוח כי פעם ראיתי
בערוץ 6 תוכנית על ילדים מיוחדים ולא היה שם אף אחד כמוני, אלא
להפך, היתה שם ילדה אחת גמישה שיכלה לקפל את הגוף שלה בכל צורה
שתרצה והיה שם גם ילד שיכול להקפיץ ארבעה כדורים בבת אחת-על
הרגל, על הראש ועל שתי הידיים.
אבל לא סיפרתי את כל זה להורים, פשוט לא רציתי שהם ידעו שאני
יודע.
לפעמים, כשאבא ואני הולכים לטיול בפארק בשבת בבוקר, אני מציץ
למגרש הכדורגל שנמצא מעבר לרחוב.
אני נורא אוהב כדורגל, ואני יודע את השמות של כל השחקנים בכל
הקבוצות בליגה האירופאית. כשיש משחק חשוב, אמא ואבא מרשים לי
להישאר ער עד מאוחר, למרות שאמא קצת כועסת אם אני לא הולך
לישון בזמן.
פעם אחת ביקשתי מאבא שנתקרב למגרש ונראה את כל הבנים משחקים.
הם היו חזקים כאלה ורצו מהר, כולם צעקו והיו שמחים. רציתי
להיות איתם אז אמרתי לאבא שיכניס אותי למגרש כדי לראות את
המשחק, הוא שאל אותי אם בטוח שזה מה שאני רוצה, עניתי שכן
ונכנסנו למגרש.
ליידי וליד אבא ישבו שתי אמהות, הן נראו זקנות והסתכלו עליי
במבט רחמני, כזה שאני הכי שונא.
"ילד מסכן", לחשה אחת מהן לשנייה.
"אני בכלל לא מסכן! את בעצמך מסכנה!" צעקתי עליה, והרגשתי איך
הדמעות חונקות לי את הגרון. אבא היה נבוך ואמר שאולי כדאי
שנלך. הוא קם, ביקש סליחה מהאישה שחשבה שאני מסכן והתחיל לגלגל
את הכיסא שלי אל מחוץ למגרש. "רק בריאות, רק בריאות", אמרה
האישה השנייה, וליטפה לי את הראש. רגע לפני שיצאנו מהמגרש
הספקתי לראות שלושה ילדים שהצביעו עלי וצחקו.
בכיתי כל הדרך הביתה, וגם קצת בבית. אמא נבהלה ושאלה מה קרה,
אז סיפרתי לה על הזקנה המטומטמת הזאת ועל הילדים שצחקו עלי.
אמא חיבקה אותי חזק ואמרה שזה לא נורא, שאני לא צריך להיעלב
ושכל הילדים האלה היו רוצים להיות יפים ומיוחדים כמוני. באותו
רגע חשבתי לספר לאמא שאני לא באמת כזה, אבל בסוף החלטתי שלא,
כי אולי היא תתאכזב.
בערב, אחרי הסיפור, רגע לפני  שנרדמתי, אמא אמרה שהחופש הגדול
נגמר בקרוב ושאני הולך לגן חדש, גן שיש בו רק ילדים מיוחדים.
נבהלתי, לא ידעתי למה אמא מתכוונת. עכשיו כבר סיפרתי לה הכל,
שאלתי אותה בחשש אם הילדים שם יכולים לקפל את הגוף שלהם כמו
כדור או לרוץ הכי מהר בעולם. אמא צחקה ואמרה שלא, היא שאלה
מאיפה הבאתי את הרעיונות האלה וחיבקה אותי חזק. אחרי שאמא יצאה
מהחדר, שכבתי במיטה בחושך המון זמן, חשבתי על הגן הזה ועל
הילדים שיהיו שם.
הימים עברו במהירות והגיע יום ראשון. עוד בשבת בערב אבא עזר לי
להכין את התיק, שמנו שם בקבוק מים, את קלפי הכדורגל שלי ואת
הבובה של ספיידר-מן. אחר-כך בחרתי עם אמא בגדים ושמנו אותם על
הכסא ליד המיטה.
קמתי מוקדם, עוד לפני ההורים, התרגשתי מאד וקראתי לאמא כי
רציתי להתלבש.
אמא ואבא נכנסו לחדר שלי ביחד, הם נראו עייפים אבל שמחים. אמא
עזרה לי להתלבש ואבא הלך למטבח להכין ארוחת בוקר - טוסטים
וגבינה, חביתה ותה צמחים, וגם שוקו עם קש בשבילי.  
אמא ואבא לקחו אותי לגן החדש ביחד, עשיתי את מה שאני עושה תמיד
לפני שנכנסים למקום חדש-עצמתי חזק את העיניים ופקחתי אותן רק
אחרי שעברנו את הדלת.
בגן החדש הקירות היו צהובים ומקושטים בתמונות ובציורים וכל
הילדים שם שיחקו אחד עם השני. הסתכלתי עליהם וחשבתי שהתבלבלנו
בגן - לא היו שם ילדים מיוחדים, היה אחד שהלך עם מכשיר מיוחד
עם גלגלים, היו עוד כמה שהיו להם כיסאות כמו שלי, אחד שישב
בעגלה ואחד עם קביים.
אמא ואבא נשארו איתי עוד קצת, דיברו עם הגננת ואז הלכו.
בכיתי וצעקתי להם שיחזרו, גננת אחת באה כדי להרגיע אותי ושאלה
אותי מה אני רוצה לעשות.
היא אמרה שאפשר לצייר או להרכיב פאזלים  או לשחק עם כמה ילדים
במשחק קופסה.
ביקשתי לצייר, והגננת הביאה לי דפים והמון צבעים. ציירתי מגרש
כדורגל ירוק, עם כדור כחול ולבן, כמו שיש לי בבית. על המגרש
ציירתי גם שחקנים  עם חולצות בצבע אדום-שחור, כמו של מילאן,
הקבוצה שאני הכי אוהב.
אמרתי לגננת שסיימתי ושעכשיו אני רוצה להרכיב פאזל. היא הביאה
לי פאזל של מגדל, והתפעלה מאד מהציור שלי, היא אפילו הראתה
אותו לגננת השניה.
היום בגן עבר מהר, הרכבתי שלושה פאזלים ושיחקתי עם עוד שני
ילדים במכוניות.
אחרי כל המשחקים, ישבנו במעגל בריכוז. הגננת שאלה את כולנו איך
עבר היום הראשון בגן, אם היה כיף ומי רוצה לספר חוויות מהיום.
אחרי שכמה ילדים דיברו, הגננת הראתה לכולם את הציור שלי ותלתה
אותו על הקיר יחד עם כל הציורים היפים.

באותו הרגע הרגשתי שאני הילד הכי מיוחד בעולם.