קר...כ"כ קר...
וזה לא מזג אוויר, זו פשוט הרגשה פנימית רעה
אחרי שהסערה חלפה, ואתה כבר יודע...אני עוד מפחדת לאבד
אותך...

כפור

השמים הבהירים הניחו לשיערה האדום להשתלב עם האדמה החומה,
הציפורים יצרו את הצליל המיוחד הזה של הבוקר, שעה שהיא פקחה את
עיניה, נזכרת במאורעות אמש.
'רק שחלמתי...בבקשה'. חשבה לעצמה.
היא מעולם לא רצתה לומר לו...לא ככה, לפחות. היא רצתה לומר לו
פנים מול פנים.
אבל מה שנעשה-נעשה, ואין דרך להחזיר את השעון אחורה. גם אם
היה, רייבן גריי לא הייתה בטוחה שזה מה שהיא רצתה שייעשה.
היא קמה ממקומה וניגשה לחדרה, את הלילה, היא כמובן בילתה תחת
השמיים הזועקים כוכבים, מורים לאוהבים צעירים שזה הזמן להתנות
אהבה.
אבל לא היא.
היא סיפרה לו, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה....לא משנה מה
היו ההבטחות שהוא הפציר בה כ"כ לקיים.
היא עוד הריצה חלקים מהשיחה, שעה שהביטה במראה שבחדרה.
השעון הגדול בסלון הורה על השעה שש בבוקר, ורייבן לא נרתעה
מהשקט הדממתי שהזכיר לעיתים מוות ששרר בבית.
"יצאנו. נחזור מאוחר." קראה רייבן את הפתק על המקרר.
היא נאנחה, אפילו ההורים שלה לא שם.
היא מחתה על הדמעות שנספגו בעור לאחר שהביטה שנית במראה.
"מה אני?" שאלה רייבן את עצמה בלחישה.
הקול הקטן שתמיד עיצבן אותה ואמר לה בדיוק מה הוא חושב הופיע
שוב.
'את רייבן. בת 15 וחודש, אדמונית ומלאת נמשים. והוא לא רוצה
אותך'.
"שתוק!" קראה רייבן בכעס.
"ריי?" שאל אחיה הקטן של רייבן כאשר הביט בה, עיניו עוד חצי
עצומות.
"תחזור לישון...מצטערת אם הערתי אותך..." מלמלה רייבן, נבוכה
מהעובדה שלפני דקה דיברה לעצמה.
אחיה הנהן וחזר לחדרו, סוגר אחריו את הדלת ונרדם בשנית.
רייבן נתנה עוד מבט במראה לפני שלקחה את הדיסקמן שלה ועלתה
איתו לגג לשמוע שירים.
היא זכרה שתמיד רצתה לטפס לשם, אבל מעולם לא מצאה את הכניסה,
כמובן, שאם את גרה כל חייך בקומות ראשונות ואין לך מושג איך
נראית הקומה השלישית כי אין לך הרבה מה לעשות שם, גם את לא
תדעי איפה זה.
במקרים של עצב ואי רוגע, נהגה רייבן להדליק את הקטורת ולנשום,
ולשאוף...וכך במשך שעה...וזה היה מרגיע אותה.
אבל היא הייתה יותר מדיי רגועה, רגועה ושקטה כמו המוות. שעה
שהיא, היא שאמורה להיות הקולנית שבחבורת הבנות איתן הסתובבה.
אבל לא היום.
מכנסי הטרנינג שלבשה הזכירו לה שעוד לא התלבשה, אבל כבר לא היה
לה כוח. היא לא רצתה להתלבש או ללכת לבית הספר, ולהתמודד פנים
מול פנים.
"את צריכה להתמודד עם הפחדים שלך!" כעסה עליה חברתה הטובה
ביותר.
"הוא לא הפחד שלי. איך אני יכולה להתמודד עם הפחד שלי מלאבד
אותו?" קראה רייבן בשקט.
השקט לא אפיין את דמותה, קווי הדמיון שנוצרו בינה לבין האסופית
ובין בילבי, גיבורות הילדות שרייבן אהבה כ"כ לשנוא. היא שנאה
את הפואטיות שהייתה באסופית. או את הילדותיות המופרזת שבילבי
תמיד ניחנה בה.
כ"כ הרבה פעמים השוו אותה אנשים לבילבי או לאסופית שזה לפעמים
כ"כ כאב לה.
"תבטיחי שלא תיתני לכלום להרוס את זה..." אמר לה.
"בכל היקר לי, אני נשבעת שאני לא אתן לכלום להרוס את
הידידות...לא משנה מה עכשיו או מה בעתיד.".
היא זכרה שאמרה את המילים האלו, וגם אתמול היא חשבה שהם ייחרטו
במוחה לנצח, המילים האלה כאילו נוצרו מתסריט של סיפור אהבה, לא
תאמו למה שרייבן האמינה.
'הבטחות של בנים' גיחכה בליבה.
את היום בבית הספר העבירה בבכי ובהתחמקות, עכשיו, היא יכלה
לתהות על אופיו האמיתי של האדם אותו אהבה בכל ליבה.
עכשיו היא ידעה שיש לו לב אנושי, שהוא יהיה שם לא משנה
מה....שהיא לא...או אולי כן....תאבד אותו.


הרגעים שאנחנו נוצרים הולכים איתנו לאורך הזמן
הדקות שעוברות גוועות והימים שחולפים לצד הדקות מתות.
ורק הזכרונות נשארים. מטושטשים אבל עדין נראים.

היא לקחה את התיק שלה והביטה שוב בשעון.
השעה הייתה כעת שבע ורבע, כמעט בלתי אפשרי להאמין שעברה שעה
וחצי, זמן שנראה לרייבן כמו נצח.
היא שנאה להתמודד עם דברים...היא מעולם לא הצליחה להבין אנשים.
ואת אלה שהבינה היא הצליחה להרגיז.
היו לה כ"כ הרבה חברות, אבל היא הייתה כ"כ מתוסבכת שאף אחד לא
הבין אותה.
כמו בכל בוקר היא הלכה לבד, פעם היא עוד הייתה הולכת עם מי
שיכלה לקרוא לה, בזמנו, חברתה הטובה ביותר, אבל הקשר נותק
במרוצת החופש, והותיר את רייבן בודדה ומרוחקת.
כמה שהיא ניסתה, הכאב של החורף לא חלף...והיא ידעה שבבוא האביב
היא תצטרך להתמודד עם הכל...להביט שוב על העננים שמתערפלים, על
הגשם ששטף את הרחובות, על הבית הישן שלה...ואולי אז...רק אולי,
היא תבין שאולי היא לא טעתה שסיפרה לו שהיא אוהבת אותו.
דפיקות הלב שלה החלו להאיץ, והפעימות הופיעו אחת אחרי שניה,
דופקות את ליבה חזק וחזק יותר, היא הרגישה כאילו היא הולכת
לחטוף התקף של אסטמה או להתעלף.
היא שנאה את ההרגשה הזו. היא נבעה מלחץ, ולחץ לא יכול היה
להיות יותר גרוע עבור רייבן בעלת לחץ הדם הנמוך.

רגעים של אושר.
רגעים של שמחה...
עכשיו תגיד לי...
מה איתך?

בית הספר היה נטוש שהגיעה, אופייני מאוד יחסית לתלמידים שלמדו
בו.
'שום שיעור מגמה היום. נהדר.' חשבה רייבן.
היא למדה אומנות, ובתור ציירת נחשבה לטובה מאוד, כל הציורים
היפים שלה היו תלויים על קירות הסלון והוריה התרברבו בפני כל
מי שיכלו שבתם היא ציירת כ"כ טובה.
'לפחות בזה הם יכולים להתגאות...' המחשבה ניחמה את רייבן כמעט
מייד, היא תמיד נחשבה לממוצעת. הציונים שלה נעו בין שישים
למאה, היא מעולם לא זכרה שעברה את כל הכיתה במבחן.
הזיכרונות שלה היו כ"כ מטושטשים עד שפחדה שאם תנסה להיזכר עוד,
תשכח את אלה שזכרה ונצרה אותם עימה.
הוא עלתה במדרגות, היא יכלה לראות אותו, ושוב, פעימות הלב שלה
גברו, מתגברות בכל צעד שהוא עשה.
היא הביטה בו לשניה, תוהה האם הוא מבולבל כמוה או האם הדבר
שאמרה לו אתמול לא השפיע בכלל.
'אבל הוא אמר לך, רייבן. הוא אמר לך שהוא מבולבל ולחוץ...'
חשבה רייבן בינה לבין עצמה.
מבטו נפגש עם מבטה ונשאר תלוי באוויר מספר שניות.
הוא עשה את הצעד הראשון וניגש לברך אותה בנשיקת בוקר טוב
וחיבוק ארוך, תוך מלמול
"את בסדר?" לאוזניה.
היא ניסתה להישמע הכי לא שברירית בעולם.