פרץ של מילים חסרות פשר,
ושוב אני לא מצליחה...
שום היגיון, ולא מצליחה להתבטא.
או להיזכר.

והסוף הזוהר הזה כל כך מפתה,
כששם אין אי-הבנות,
הכול פתוח וסגור.
הכול וכלום.
כלמקום ושומקום.
מטושטש וברור
ואז פרץ של דמעות...

והקולות האלה, הם קוראים לי לבוא...
שאכנע?

לילה טוב, ו... להתראות?