בוקר, עוד בוקר. היא עדיין לא קמה רק מושיטה את ידה לאחור
מדליקה את הרדיו. אלינור ריגבי, ביטלס, היא אוהבת. נשארת במיטה
עוד קצת  רוצה שהשיר ימשיך כי כל עוד הוא ממשיך היא מרשה לעצמה
להישאר מתחת לסדינים. אבל השיר נגמר והשדרנית מתחילה בדיווחי
תנועה. וכל שריר בגוף שלה אומר מיטה, אבל היא בכל זאת מוצאת את
הכוח הנפשי לקום, כמו כל בוקר.
היא נכנסת למקלחת, שוטפת מעצמה את סימני השינה מנסה להיראות
רעננה כמו בפרסומת לטמפונים אבל זה לא הולך לה. העיגולים
השחורים לא נמחקים. היא יוצאת מהמקלחת מתלבשת,ג'ינס חולצת בית
ספר ונעלי ספורט. זורקת כמה דברים אל התיק, היא אפילו לא שמה
לב מה.
מטבח מכינה קפה, נס על חלב רק שיתן קצת טעם. זה לא עוזר כבר
הקפאין, הוא כבר לא משפיע עליה, אפילו לא פסיכולוגית זה סתם
עניין של הרגל. שוטפת תפוח. זורקת לתיק. יוצאת החוצה נועלת את
הבית.
מתחילה ללכת, צועדת אל עבר בית ספר בדרך שחקוקה כבר כל כך היטב
בזיכרון שלה, היא מתחילה ללכת ותוך רגעים ספורים הרגליים
ממשיכות ללכת אבל הראש כבר מזמן במקום אחר. בראש מתנגן שיר,
רוק כבד, תחילת שנות ה90, נירוואנה או גאנז או משהו. זה לא
חשוב. היא מגיעה לצומת. הרמזור אדום, המחשבות שלה נתקעות.
מרגישה שמשהו חסר. מושיטה יד לתיק שולפת סיגריה, מדליקה אותה.
פעם היו לה עקרונות לגבי בוקר, אין גלידה אין קולה אין בשר אין
סיגריות עד סוף הבוקר אבל הגבולות בין הימים ללילות אצלה
היטשטשו כליל. והיום כבר כמעט ואין לה עקרונות. שואפת פנימה את
עשן הסיגריה, אוירה של חמימות ממלאת לה את כל קנה הנשימה,
הרגשה כל כך מוכרת עד שהיא ממש שחוקה, היא שכחה כבר איך נהנים
מסיגריה היא מעשנת כי היא רגילה, כמו הקפה. היא ממשיכה כי זה
מה שהיא עושה כל יום. כל יום היא כמה בבוקר מהמיטה בלי חשק בלי
כוח גוררת את עצמה למקלחת, מתקלחת שותה נס קפה חסר טעם, נועלת
את הבית, הולכת לבית ספר, מדליקה סיגריה בצומת. היא ממשיכה כי
היא כבר במומנטום, בהתמד. הם למדו על זה פעם גוף ימשיך במסלולו
אלא אם כן יהיה כוח חיצוני שישנה את זה. היא ממשיכה לנוע ולנוע
והיא לא רואה שום כוח חיצוני באופק. היא מגיעה לשער של הבית
ספר. מכבה את הסיגריה.

 קוראים לה שחר, אבל לא הרבה אנשים יודעים את זה. זה לא שיש
לה שם חיבה חמוד שכולם מכירים כל כך טוב עד שהם לא יודעים את
השם האמיתי שלה. הם פשוט לא יודעים איך קוראים לה. כמו הבדיחה
הזו של לא קוראים לה היא באה לבד, אלא ששחר גם לא באה לבד.
ואין אדם בעולם שיודע מי היא באמת. בשעורים היא שקופה, יש
אנשים כאלה, שקופים, אולי אף אחד לא הוכיח את זה עדיין מבחינה
פיזיקלית אבל שחר היא כזו, וזו הוכחה מספקת למדי. היא יושבת
בכיתה,לפעמים, אבל אף אחד לא ממש שם לב שהיא שם, או אם היא לא
שם, היא יכולה לקום באמצע השיעור ולצאת החוצה ואף אחד לא ישים
לב בכלל. בהפסקות היא נעלמת, אף אחד לא ממש יודע לאן. אני לא
יודעת מה היא עושה אחרי בית ספר, זה לא נראה כאילו יש לה המון
חברים או חברים בכלל.  

היא לא שמנה או נמוכה או יפהפה מדהימה, סתם שחר כזו, פנים
פשוטות. ועיניים חומות, יש את האנשים האלה שאתה מסתכל להם
בעיניים ואתה ישר יכול להגיד שהן מקרינות אינטליגנציה, או
חמלה, או לחלופין רשעות נוראית אבל העיניים של שחר סתם חומות
וכל השטויות האלה על זה שהעיניים הם החלון לנשמה בכלל לא תקפות
לגבי שחר, כי אני בטוחה שיש לה המון נשמה, היא חייבת שיהיה לה
המון נשמה, היא אנטי גיבור, ומתוקף הגדרתה ככזו היא חייבת
להיות בעלת נשמה. כי האנטי גיבור הוא לא יפה במיוחד או חכם
במיוחד או פופולרי במיוחד אבל הוא צריך שיהיה לו אופי, נשמה.
ואם הוא מחוסר גם כזה הוא סתם אנטי בלי הגיבור.

שחר היא לא סתם אנטי-גיבור, היא האנטי גיבור שלי. אני אימצתי
אותה ככזו, היא כמובן לא יודעת את זה עדיין ואם הכל ידפוק טוב
היא לא תדע בכלל, אם היא תדע זה יהרוס הכל. עדיין לא החלטתי
למה אני צריכה אנטי-גיבור. אבל אני אוספת דמויות ושחר נראתה לי
מתאימה, יום אחד נשתמש בה למשהו, בינתיים גם היא מוצגת בגלריית
דמויות שלי. בין דפנה החנונית החרמנית לאתי הזונה הבתולה יש את
שחר, הן כולן באות ארוזות בקופסאות ורודות עם כל האביזרים
הנלווים המתאימים, ממש כמו הברביות שהייתי אוספת בימי ילדותי,
רק שלדמויות שלי הציצים קצת יותר קטנים והירכיים יותר גדולות.
יש לי בדיוק 148 דמויות בגלריה ואני חושבת שעכשיו אני אמורה
להגיד שאני אוהבת את כולן במידה שווה, הן כולן הילדים שלי וכמו
כל אימא אני לעולם לא אעדיף ילד אחד שלי על ילד אחר אבל זה
בולשיט, אגב גם לא כל האימהות אוהבות את כל הילדים שלהן במידה
שווה, אבל זה כבר סיפור אחר. בכל אופן אני הכי אוהבת את שחר,
לא יודעת למה, לפעמים אני רוצה לקחת אותה הביתה ולשחק אתה סתם
ולהמציא לה איזה סיפור כמו שאני עושה עם כל שאר הדמויות שלי,
אבל  אני לא יכולה. כי כל הסיפור של שחר הוא שאין לה סיפור, כל
הקטע של שחר הוא שאף אחד לא אוהב אותה, ולא רוצה אותה. בחייה
לא יכול לקרות משהו מעניין, כי אז מישהו עוד עלול להתעניין.
ואז היא כבר לא תהיה שקופה, והיא כבר לא תהיה שחר. בגלל זה אני
לא מגלה לה שאימצתי אותה, זה יקלקל לה את כל הקטע של המתבודדת,
ואז לא יהיה מה לספר עליה. וחבל. כי כל כך יפה לה כבודדה,
הסימנים השחורים של הבכי כל כך הולמים אותה. ואני כל כך נהנית
לעשות אותה כסובלת.

אני חושבת ששחר צריכה להתאבד אבל חבל לי עליה מסכנה, ודווקא
אני די מחבבת אותה ואולי גם לי יהיה קצת בודד בלעדיה, ולמרות
שדפנה ואתי וכל שאר החברה נורא נחמדים הם לא שחר.