גיא

את מעבירה אליי את הג'וינט בעיניים צוחקות,
כמה זמן חלף, אני מנסה לחשב.
אולי שנתיים, אולי שלוש - אני כבר לא זוכר.
אני לוקח אוויר נקי - "שיהיה מה ללכלך", את תמיד אומרת -
את המשפטים שלך אני תמיד זוכר.
לוקח שאכטה - מתבונן אל תוך עיניים גדושות צבע ירוק מהול בחום
- את מסיטה מבט ביישני כמעט. "תפסיק לבהות בי", מבקשת. אני
מסביר לך שאני לא מסוגל, שאת מהפנטת. "לכמה בחורות כבר אמרת את
זה?" אני שותק לכמה רגעים (פעם ניסינו להבין כמה זמן הוא רגע
שחולף - את אמרת שנצח). "אולי את צודקת, אבל הפעם אני מתכוון
לזה". את צוחקת, לא מבינה שאני רציני. הכל מתערפל - אני רוצה
אותך מחבקת, עירומה. "על מה אתה חושב עכשיו?" את שואלת בחצי
חיוך ואני מת להגיד לך שאותך אני אף פעם לא אפסיק לרצות, אני
צמא אלייך כל הזמן - אבל אז נמלך בדעתי - כי את תחשבי שזה הכל
קשור לסקס, את לא מבינה שזה יותר מזה.

אני יושבת אצלך בסלון, הסלון שמחזיר אליי אותי. אני מנסה
להיזכר מתי נפגשנו בפעם האחרונה - אתה אומר שנתיים, אני חושבת
שהרבה יותר. על הספה השחורה עדיין יש כתם דהוי - יין ישן, אני
זוכרת את הטעם האדום והיבש בגרון. אני מעבירה אליך את הג'וינט
בזמן שבראשי רץ סרט רחוק - אני ואתה בחוף הווילג' באילת על
הרפסודה באמצע הים, אני בקצה אחד ואתה רץ אליי, החלקת ונפלת
עליה מול כולם ואני ניסיתי לכסות אותך בגופי, כמעט בכינו מרוב
צחוק.
אתה לוקח שאכטה ארוכה, בוהה בי, ואני רוצה אותך כל כך שזה
מפחיד - המבט שלך מרסק אותי לאלפי רסיסים שקופים וזה כמעט
כואב. "תפסיק לבהות בי", אני מבקשת, אתה אומר שאני מהפנטת ואני
נזכרת בעוד כמה שאמרו אותו דבר. אתה אומר שאתה מתכוון - אני
מנסה להיזכר כמה פעמים אמרתי דברים שלא התכוונתי אליהם בכלל.
אני צוחקת - בפנים יש עצב, כמה זמן חיכיתי שתחזור -
שתחזיר אותי אליי.

אני מכבה את מה שנגמר כבר מזמן - ומניח במאפרת האבן הלבנה,
עדיין שמך חרוט עליה - מעניין אם את זוכרת, איך ביקשת שלא אשכח
אותך כשנסעתי. את נשענת אחורנית על הספה השחורה - כמה פעמים
שכבנו עליה? מאה או מאתיים חמישים, אני כבר לא סופר.
"הבאתי לך משהו מתנה", אני אומר ומושיט לך את שקיק הקטיפה. את
מביטה בי בחיוך ומוציאה את חרוז הג'ספר האדום,
שבידייך נראה כזהב לבן.
"חרוז?" את שואלת ואני אומר לך שזהו חרוז מהשרשרת שלך - עכשיו
את מתחילה להרכיב אותה מחדש. קניתי לך אותו בג'רזי, לא הפסקתי
לחשוב עלייך אפילו לרגע (נצח).
את אומרת תודה ושהתגעגעת אליי המון.
את מחבקת
אני נמס
את מתפשטת
אני לוקח אותך אליי
את מלטפת את צווארי
אני בהזיה
את מעירה אותי
מאירה אותי
בחיוך שלך
בעיניים המכשפות שלך
שואלת אם אני בסדר
אומרת שאת צמאה
הבאתי לך מיץ רימונים כמו שאת הכי אוהבת,
אמרת שאת כבר לא שותה כל כך מתוק.
ביקשת רק מים.

הג'וינט מוצא בידיך את כיוונו למאפרת אבן לבנה, אני לא מאמינה
שהיא עדיין אצלך. הבאתי לך אותה לפני הטיסה ולא אמרתי לך
שחרטתי מלמטה את השם שלי, מעניין אם אי-פעם הבטת בה הפוכה.
הבאת לי מתנה, חרוז ג'ספר אדום - אמרת שזוהי התחלה חדשה, הבטחת
שהפעם אתה תישאר, "ואני אוסיף את החרוזים הבאים - בכל שלב חרוז
אחר". אני מלטפת את הפנים המוכרות. "התגעגעתי אליך המונים",
אני אומרת לך, רוצה כל כך לגעת שוב, לא מבינה איך בכלל הלכתי
אחר ריח אחר ומילים ריקות.
אתה מחייך ומחבק אותי
לא מרפה
אני כמעט בוכה
נזכרת בך
מריחה אותך
אתה ממשיך לחבק
אני נשברת מבפנים
אם היית יודע
כמה עצב
כמה חלודה
משהו נקרע בתוכי
אני ניתקת ממך
רואה אותי בך
אני מחייכת
"אני צמאה"
אתה מביא לי מיץ רימונים
אני רוצה רק אותך
ומבקשת מים.

הוא מקשיב לך.
את מספרת לו שהייתה לך תקופה ללא עישון סיגריות,
היו לך רגעים שחשבת שאת מתפוצצת.
הוא מדליק לך את הסיגריה, את מחייכת. הוא נוגע - את גומרת.
מסביב אנשים החלו חוזרים אלייך - מתוך אפלה ישנה, רבת שנים. את
ידעת לשמור מרחק, לא לתת להם לגעת שוב. הוא מביט בך - אומר לך
כמה את יפה, יפה יותר בכל רגע שעובר - את אומרת לו שרגע הוא
נצח, וכל זיכרון הוא ריח -
הוא אומר שלעולם לא שכח את אותם משפטים.
הוא חסך קצת כסף, את חסכת דמעות.
הוא עבר ימים קשים קצת בניו-ג'רזי ובניו-יורק,
אבל בטקסס הוא הרוויח טוב.
הוא שואל אם את עדיין פותחת בקלפים כמו אז ביום כיפור, בדשא
העגול; את צוחקת ואומרת לו שהריח שלו נשאר בסמטאות.
את מספרת לו על אחד שהבטיח ואחד שפחד, על תינוק שהרגת - והוא
כמעט נרעד, מחזיק אותך חזק, את חושבת פתאום
שאם הוא לא היה עוזב אז...
הוא מספר לך על אחת שהזכירה לו אותך. "היא גם כותבת - אבל לא
כמו שאת", הוא מנסה להסביר שהוא חיפש אותך.
את מחייכת, מבינה אותו, כי הרי גם את... כזו.
אתם נזכרים בתחרות ריצה בירידת גילה, בסוף השבוע שהוא נתן לך
מתנה בכנרת כשסיימת קורס מפקדות, כשעוד היית חיילת, שם קשרתם
סרטים צבעוניים על הידיים והדלקתם נרות בחושך, ובבוקר הוא העיר
אותך עם פיתה טרייה וקוטג' - "ארוחת בוקר הכי מושלמת". את
מזכירה לו את העצים שצמחו במים, ואת האוהל שהקמתם מתחת לעץ
הענק והוא מזכיר לך את הדשא הרטוב שם בלילה, כששכבתם וכולם
חיפשו אחריכם. את צוחקת ואומרת שבכל נוף חיפשת גאיות והוא מחבק
אותך ולא מבין איך עזב, איך לא סיפרת לו כמה עברת - ומבקש
סליחה על שנסע כל כך רחוק.

אתם מדברים על נסיעה משותפת להודו, עם עוד כמה חברים.
הוא מספר לך שראה רק פעם אחת עדר עזים וכשהביט בעיניהן הלבנות
נזכר בך יושבת על הצוק מעל הוואדי, מחובקת בין ידיו ורועות
הצאן מהכפר למטה היו מעפילות לראש הצוק בערפל הבוקר, ומן
הזריחה היו זוהרות זוגות זוגות של עיניים לבנות.
את רגועה, מביטה בגיטרה האדומה.
שבת בבוקר, הוא לוקח אותך לעכו לטייל ובמוצאי שבת הוא לוקח
אותך להופעה אינטימית של שלמה, בזאפה בתל אביב. עכשיו את תהיי
בסדר, עכשיו הסוף הוא טוב.
הוא אינו סתם עוד אבן בדרך, אבן עוצרת, הוא אבן מעצבת.
ומחר את תוסיפי חרוז נוסף לשרשרת.