הם עומדים שם על התנור במטבח. כסופים וגדולים, רחבים ומעוגלים.
והם כבר חבוטים, וישנים ושרוטים אבל הם כל כך יפים. והריחות
שיוצאים מהם מתבלים את כל הבית כמו שמיכה של חורף נעימה ורכה.
ואני יושבת בסלון ומסתכלת עליו. על המבט המרוכז שלו, והעמידה
היציבה, ותנועות הידיים שזזות בהחלטיות ובמהירות. חותך, בוזק,
מערבב, יוצק, טועם. וכפות הידיים שלו שאת חומן אני יודעת,
בוחשות בגרגירי הקוסקוס במיומנות ובמהירות, נוגעות מלטפות,
אוחזות בכלים שלך.
והוא כל כך יפה.
ואני מסתכלת עליו ונזכרת בך. עומדת כמוהו במטבח. חותכת, בוזקת,
מערבבת, יוצקת, טועמת.
וכפות הידיים שלך שעבר עייפו היו מערבבות את הגרגרים הזהובים
בדיוק כמוהו, במיומנות ובזריזות ואני חושבת שאני שומעת את
צלילי הצמידים שלך מכים בסיר האלומיניום הישן שוב ושוב.
והוא מתיישב לידי ומוזג לי מהסיר. שלך. ואת כאן. כאילו מעולם
לא הלכת.
ועכשיו את כאן, ושלחת לי את אהובי.