גשם. טיפה ועוד טיפה. ואני בוכה, בוכה על מישהי שלא הכרתי
מעולם.
שעור תקשורת. המורה מביאה סרט תיעודי על ענת אלימלך שהוקרן
לפני כמה שנים בערוץ 2. במהלך הסרט אני מנסה לחשוב, לדמיין מה
היה קורה אילו הייתי אחת ממשתתפי פסטיגל 97ת והייתי צריכה
לעלות לבמה כשענת לא שם.
ולא, לא הכרתי אותה. אפילו לא ראיתי אותה מעולם בטלוויזיה,
למרות שהשם היה מוכר. בסרט, חני נחמיאס הזילה דמעה. אני את שלי
חונקת. הדמעות נערמות לי בתוך הגרון לשלולית גדולה של מים
מלוחים, ואני לא נותנת להן לצאת החוצה.
מוזר לי, מוזרה לי ההרגשה שאני עצובה על מישהי שלא הכרתי. זו
רק ענת אלימלך, פור גוד סייק, מה אני בוכה. בסך-בכל מישהי
מערוץ הילדים, בסך הכל מישהי שנרצחה ע"י החבר שלה...
וכל זה קרה, קרה באמת. אתם מוזמנים לגשת לבית הספר שלי ולבדוק
האם הקרינו סרט תיעודי על ענת אלימלך במגמת תקשורת, ביום רביעי
האחרון, היום של הגשם הראשון.
ושוב, המבט שלי נודד לחלון, כשברקע מוזיקה עצובה וקריינות
מהסרט. וכאילו שהשמיים בוכים יחד איתי, מזילים את הדמעות שאני
לא מעיזה להזיל לעיני כל חברי לכיתה. אני מביטה בטיפות הגשם
הנוקשות על החלון ולא מבינה. הרי מעולם לא הכרתי אותה.