רצתי אל החדר, נפלתי על המיטה ובכיתי אל תוך הכרית.
רציתי פשוט להיעלם, לשכוח את כולם ושישכחו אותי.
כל מה שיצא לי מהפה זה מילמולים של "לא, זה לא קרה..." אבל
הבעיה היחידה היתה שלא משנה כמה מילמלתי את אותן מילים, דבר לא
השתנה. זה כן קרה, וזה קרה לי.
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם, בוכה ומבולבלת... אני רק יודעת
שאחרי זה, שום דבר לא היה אותו דבר. כאילו החיים שלי התהפכו
180 מעלות, ולא היה דבר שיכולתי לעשות.
לאחר שנגמרו לי הדמעות, ועיניי התייבשו, ישבתי על המיטה שלי
ובהיתי בקירות. כמובן שנעלתי את הדלת, כי לא הייתי מוכנה בשום
פנים ואופן שמישהו יראה אותי במצב כזה. עוד לא הייתי מוכנה
לשאלות החטטניות של אמא על מה שקרה, למה ואיך יכולתי פשוט
להישאר שם מבלי לנסות להתנגד, או למנוע את מה שקרה...
האמת היא שאני בעצמי לא יודעת לענות על השאלות האלה, והשאלות
האלה רצות לי בראש מהרגע שנכנסתי לחדר. אבל מה שבטוח, זה שאני
לא מסוגלת לשמור על הדבר הזה בבטן.
אוף! הלוואי שהיית פה... רק לך אני יכולה לספר על מה שקרה לי.
רק את לא שופטת אותי ולא שואלת שאלות, רק יושבת לידי, מחבקת
אותי ומקשיבה.
אבל את לא פה. את לא פה כבר הרבה זמן. ומאז שהלכת אני לבד. הלב
שלי כואב מרוב געגועים אלייך. ואני רועדת כל פעם שאני נזכרת
בשיחות הליליות שלנו... את זוכרת את השיחות האלה? לפעמים היינו
נשארות ערות במשך לילה שלם ורק מדברות. בעצם איך את יכולה
לזכור אותן? הרי את מתה! את מתה! ואני יודעת את זה, אבל אני לא
מסוגלת יותר. את עזבת אותי! את הבטחת שלא משנה מה תמיד יש לנו
אחת את השניה, ואת שיקרת לי! ועכשיו כשאני זקוקה לך יותר
מתמיד, את לא כאן. אני כבר משתגעת, ואת בטח יכולה להבין את זה
בגלל שאני מדברת איתך כשאת בכלל לא קיימת. ואני לא קונה את כל
הבולשיט על זה שאת תמיד תישארי בליבנו, ושתמיד תשגיחי עלינו
מלמעלה. כי אין דבר כזה גן עדן, ואין דבר כזה גיהנום, ואת לא
מלאך, את סתם גופה קרה ורקובה, מזון לתולעים.
אני לא רוצה לכתוב לך על מה שקרה כי את זה אני כבר מספרת לך
בלב. הרי את גם ככה לא תוכלי לקרוא את המכתב הזה, אז מה זה
משנה בכלל... את המכתב אני אשים בתוך בור באדמה ליד המצבה שלך.
וככל שיעבור הזמן בטח גם הוא יתכלה וירקב, ממש כמוך.
אני מצטערת שלא באתי להלוויה שלך, אני מקווה שאת לא כועסת. אני
פשוט לא יכולתי לסבול את כל האנשים הלבושים בשחור והמשתטחים על
קברך, ואת כל הדמעות וההתייפכויות של אמא ואבא כשהם נפרדים ממך
בפעם האחרונה. מספיק אני צריכה לסבול את הדמעות שלי. ומרוב
הבכי והאבל כבר הקאתי את הנשמה שלי.
אגב, אני מצטערת שהמכתב קצת רטוב. גם כשאני יושבת וכותבת לך
עכשיו, שנתיים אחרי, אני לא מצליחה לעצור את הדמעות.
את יודעת שקראו לספרייה בבית הספר על שמך? אמא התעקשה שינציחו
את זכרך דרך הדבר שהכי אהבת לעשות - לקרוא. אני אישית מתאבת את
זה... ובשנתיים האחרונות הרגל שלי לא דרכה אפילו לא פעם אחת
בספריה הזאת. אני לא צריכה סמלים ומקומות מיוחדים על שמך כדי
לזכור שפעם היתה לי אחות גדולה, שקראו לה חן, שתמיד שמרה עליי
ושכל לילה היא היתה נשארת ערה במיוחד כדי לשמוע איך עבר עליי
היום, גם אם היה לה מבחן יום אחרי, ובכל זאת הצליחה לשמור על
ממוצע של 90 ומעלה!
אחותי המושלמת והאהובה על כולם, את כבר לא תוכלי לעזור לי.
ועכשיו אני צריכה להתמודד עם מה שקרה לי לבד, ואת יודעת מה? זה
בטח מגיע לי... זה מה שהוא אמר ממש לפני שהוא זרק אותי על
הרצפה ואנס אותי!
אבל אל תדאגי, כי הסבל יגמר מיד אחרי שאני אבלע את קופסת
האקמולים שבארון התרופות. ואז אולי ניפגש בתור נשמות תוהות אם
בכלל יש דבר כזה... או שפשוט אנ...
"דליה, קומי כבר! את מאחרת לבית הספר... ותעירי גם את חן! נמאס
לי לריב איתכן כל בוקר ככה!"