התנדבתי להיות האסטרונאוט הראשון שהולך להישאב לתוך חור שחור.
מדובר במשימת התאבדות לכל דבר, אבל אני הייתי מוכן, גם ככה היו
לי נטיות אובדניות. ביום השיגור נפרדתי מכולם: מהילדים שלי,
מההורים שלי, מהאחיות שלי, וגם נופפתי עם היד לאשתי לשעבר ורד,
אך לא נעניתי בנפנוף חזרה. עליתי על הטיל שהכיל 3,000 גלונים
של דלק רקטות גולמי, ופשוט ישבתי בפנים וחיכיתי להשתגר, והנה
לא עברו מספר דקות והספירה לאחור החלה: 10, 9 , 8 (אני מתחיל
להרגיש רעידות קטנות), 7, 6 (הרעידות כבר לא כל כך קטנות), 5,
4, 3 (הטיל הזה הוא הוויברטור של אלוהים), 2, 1, 0. החללית
מאיצה למעלה ואני סופג את כל הכוחות ג'י; בגובה מסוים השמים רק
הולכים ונהיים כהים עד שפתאום אני קולט שאני בחלל (לא שהתרגשתי
כמו שהייתי מתרגש אם ורד הייתה מנופפת לי חזרה אבל גם זה
משהו). אני מכוון את החללית אל החור השחור ועכשיו מה שנשאר זה
לחכות שישה ימים.
אז הימים עוברים ואני יושב בחללית בדיכאון, מחכה כבר להישאב
לתוך החור המזורגג הזה ולסיים עם הסיפור הזה, הייתי מעדיף כבר
לעשות שישה ימים גיבוש טייס רק כדי לא לחשוב את המחשבות
המדכאות שאני חושב עכשיו. אחרי שישה ימים וארבע שעות אני מזהה
את החור השחור מולי. אני מתחיל להתקרב אליו ואני מרגיש שהחללית
מתחילה להישאב פנימה. הכוח רק מתגבר והמהירות עולה בקצב מהיר.
אני נזכר בעדי, החברה הראשונה שלי מהגן. כוסאמק, לא יכולתי
לחשוב על משהו יותר טוב לפני שאני מת?! אז אני חושב על לחשוב
משהו אחר ואז אני מגיע למסקנה שהכי טוב זה לא לחשוב, ואז בלי
לשים לב אני שם לעצמי בראש תמונה של אגרטל... מה הקשר אגרטל?!
אז אני מנסה בכל זאת לחשוב על משהו נחמד כמו שדות ירוקים אבל
גם זה גרוע, ואז סתם לקטע אני מנסה לראות בשניות האחרונות את
אלוהים או את ה"אור" שכולם מדברים עליו, אבל כל מה שאני רואה
זה שחור. המהירות כבר מטורפת וזה מתחיל לכאוב, ולפתע... החללית
מאטה את המהירות ומתחילה לטוס אחורה. איך זה הגיוני?! אין לי
שום מנועים רקטיים שיכולים לגרום לי לנוע אחורה. מה קורה פה?!
אני מנסה לנתק את הטייס האוטומטי אך הוא לא מתנתק ואני בחוסר
אונים, אני לא יודע מה לעשות. לפתע אני מסתכל בשעון וקולט:
הזמן זז אחורה. עוברת דקה, עוברת שעה, עובר יום, עוברים שישה
ימים ואני נכנס ברוורס לתוך האטמוספרה של כדור הארץ. הטיל עוגן
בקן השילוח והדלת נפתחת, אני יוצא החוצה והכל נראה בדיוק כמו
לפני שהשתגרתי. הסתכלתי על השעון שלי והוא עדיין זז אחורה,
פתאום אני קולט שעפות מעליי ציפורים אבל במקום שהראש שלהן יהיה
עם כיוון המעוף אני שם לב שהן עפות עם התחת קדימה, ולפתע אני
מרגיש חבטה קלה בגב, אני מסתכל אחורה ורואה אותי יוצא מהחללית
בהליכה אחורה, אני צועק לעצמי אבל אני לא מתייחס, אני מנסה
לנער את עצמי אבל אני לא מגיב ו"האני ברוורס" הזה פשוט ממשיך
ללכת אחורה לכיוון המעלית של קן השילוח. אני נכנס עם עצמי
למעלית שמובילה מראש הטיל לקרקע ויורד עם עצמי למטה. עצמי
עדיין הולך אחורה ולא מגיב, ולפתע אני רואה חבורה של המון
אנשים מתקרבת בהליכה אחורה ואני מבין: לא רק שהזמן הולך אחורה
אלא הכל הולך אחורה, אנשים זזים ברוורס, בדיוק כמו סרט שמוקרן
בהילוך אחורי. אני צועק לאנשים שישימו לב אליי אבל אף אחד לא
מתייחס. בנוסף לכל אני גם שומע אותם מדברים הפוך ואין לי שמץ
של מושג מה הם אומרים. בתכל'ס אני חושב שזה הזמן הכי טוב
בשבילי לעלות על איזה גג של בניין ולקפוץ למטה, אבל אולי לפני
זה כדאי שאני אבלה קצת זמן במחיצת ה"אני ברוורס" שלי. ואכן כך
עשיתי, ליוויתי את ה"אני ברוורס" וראיתי איך ורד לא מגיבה אחרי
שנופפתי לה לשלום, איך הילדים שלי בוכים ואיך ההורים שלי
מתמרמרים על זה שבחרתי לצאת למשימה הזאת. לאט לאט למדתי לקרוא
את הדברים ברוורס ופשוט עקבתי אחרי עצמי ואחרי אנשים שבסביבתי
לאורך כל התקופה של האימונים שלי בנאסא. די נהניתי למען האמת,
עקבתי אחרי ה"עצמי ברוורס" שלי במשך הרבה מאוד זמן וזה היה ממש
מעניין. ראיתי לנגד עיניי איך עוברת לה תקופת האימונים בנאסא
ואני שוב טייס קרב לא מוכר בחיל האוויר, ואחרי אותה  תקופה
מגיעה תקופת קורס הטיס, שאחריה כבר באה התקופה הכי יפה שהייתה
לי בחיים: בי"ס תיכון. אחח הנה ורד, אהבת חיי, יושבת לידי
בכיתה ואנחנו נוגעים אחד בשני מתחת לשולחן. איך איבדתי אותה
ככה, על שטויות, איך התפרקה לנו המשפחה, איזה דביל אני. הייתי
הכי מאושר בתקופת התיכון: רציתי להיות טייס, הייתה לי אהבה. רק
אחרי שנהייתי טייס ואיבדתי את ורד החיים שלי נהיו בזבל.
יום אחד עברתי במסדרון של התיכון כאשר כולם הולכים לידי ברוורס
(מן הסתם) ועצרתי ליד מראה. פתאום שמתי לב שאני מזדקן. כוסאמק
אמרתי לעצמי, ה"אני ברוורס" רק הולך ונהיה צעיר יותר בעוד שאני
האמיתי רק מזדקן. השנים ממשיכות לחלוף ואני מתבונן מהצד על
ה"אני ברוורס" לאורך תקופת החטיבה, תקופת היסודי ותקופת הגן.
לבסוף אני מוצא את עצמי עומד מול ה"אני ברוורס תינוק" ורואה
כיצד אני בוכה וכיצד מניקים אותי, ואחרי התקופה הזאת כבר הגעתי
למקום שבו הכל התחיל - חדר הלידה. ראיתי אותי בידיים של האחות
(שכמובן גם היא ברוורס) וראיתי איך היא שמה אותי על מיטת הלידה
מול הרגליים של אמא שלי, ומשם כבר הרופא המיילד לוקח עליי את
השליטה, מרים אותי על הידיים ודוחף אותי לתוך החור השחור
המיוחל. זהו, עכשיו אני בטוח שאני הבנאדם הראשון שנשאב לתוך
חור שחור.
יצאתי אל מסדרון בית החולים כאשר ידעתי ש"האני ברוורס" כבר לא
קיים. משמאלי הייתה מראה, הסתכלתי עליה ושוב פעם התאכזבתי
מהעובדה שאני נראה ממש זקן. המשכתי ללכת לכיוון היציאה מבית
החולים ואז לפתע הרגשתי לחץ אדיר בחזה, ידעתי שהלב שלי עומד
להפסיק לפעום וזהו זה, סוף סוף אני יכול למות בשקט, נפלתי על
הברכיים והדבר היחיד שעבר לי בראש הוא זיכרון עמום מתקופת
הילדות, בו אני רואה איזה איש זקן ודכאוני הולך אחורה אצלנו
ברחוב בצורה מצחיקה כזאת, כמו מייקל ג'קסון.