30 שנה חייתי בשפיות מינימילית ובנוחות מקסימילית, עד שאצל
כולם נגמר הכל ואצלי זה רק התחיל. 15 שנה חייתי בעולם עם
האנשים, חלק היו יותר כמו מזוודות וחלק היו יותר כמו חיות שלא
היית רוצה לפגוש לבד בסמטה חשוכה, וגם לא בסמטה מוארת. אני
זוכר רק מפלים אדירים של חדשות שאיימו לשבור את סכר השפיות:
"גבר כבן 35 נהרג מפיגוע ירי...", "אב ל-3 ילדים רצח את אשתו
והתאבד...", "5 בני-נוער נפצעו אנושות בתאונת-דרכים..."....לא
יכולתי יותר לשמוע, אז אטמתי את האוזניים. לא רציתי יותר
לראות, אז כיביתי את הטלוויזיה. בעיתונים הייתי קורא רק את
הפרסומות ואת מוסף הכלכלה, אפילו מדור הספורט היה מלא בכל
האלימות הזו, שאני אוהב להגדיר אותה כאנושיות לשמה. כל שבוע
בבית-ספר המורה,מרים, הייתה נכנסת לכיתה עם החיוך התמידי הזה
שאומר 'הכל בסדר, הכל יהייה בסדר, רק תקבלו 100 ותראו איך הכל
יהייה טוב', אבל אחרי שאבא שלה נרצח ע"י מחבל בפיגוע בקו 5,
היא הייתה נכנסת לכיתה עם חיוך שהראה ספק חיים, ספק מוות. היא
הייתה מביאה כתבות מעיתונים וכל קבוצה של תלמידים, הייתה בוחרת
את הכתבה "שהכי מדברת אליה" ואז היו מתחילים הדיונים של מי
אשם. אני תמיד יצאתי בשיעורים האלה, או בכל שיעור אחר שהנושא
עלה, יצאתי החוצה בלי אישור ובעטתי בכל המסגרות שרק מצאתי. אז
הוציאו אותי מבית-ספר לתמיד, על רקע התנהגות לא נאותה. אז
שמחתי מאד,כי הבית-ספר הפך אותי לאנושי, לאלים. באותו יום
פגשתי את שמש וירח, וביחד איתם ועם המון קופסאות שימורים בתוך
ארגזי קרטון, ופותחן שכמעט שכחתי, במקום הזה שקוראים לו בית,
עברתי לדירה תת-קרקעית בלי דלתות ובלי חלונות. לא היה לי יותר
שום קשר לאנושיות, והייתי הבן-אדם המאושר ביותר תתי-אדמות. כל
פעם שהבוקר עלה שמש היה נובח בקולי-קולות, הרי הוא לא יכול
להעיר את השכנים. וכל פעם שהלילה התחיל ירח הייתה מייללת, עד
שהייתי מביא לה את קופסת הטונה היומית שלה. מה שכן, שמש וירח
לא תמיד הסתדרו בינהם, אז למען שלום-הבית עשיתי הפרדה, שמש היה
בצד ימין וירח הייתה בצד שמאל, וציירתי קו אדום באמצע. אך שמש
וירח היו מאד קיצוניים בדעותיהם, ותמיד ניסו לכבוש גם את הצד
השני, כמובן שלשניהם הייתה מטרה משותפת שנועדה לגרום טוב לשני
הצדדים, אך אני הנטרלי שמתי לב שכמו אצל האנשים גם שמש וירח
היו מאד אגואיסטים וחשבו רק על עצמם. והריב התפתח, כי ירח
הייתה מאד פמיניסטית  ושמש מאד שובינסט, המצב החמיר עד שהגיע
למלחמה. אז אני התערבתי בתמונה, ישבנו כולנו על כוס מים וחתמנו
על הסכם שלום, שבו נקבע שיש אזורי פלישה מותרים בשטח הטריטורי
של כל אחד, שבהם לשני מותר להיכנס. מאז הכל היה שלו, מקום טוב
לחיות בו. כעבור 30 שנה החלטתי להציץ מה קורה שם למעלה, לכל
האנושות, הרי אחרי הכל גם אני הייתי בן אדם, וכמובן ששימחתי
באה על חשבון צערו של האחר. אני, ירח ושמש צרפנו כוחות,
ובשיתוף פעולה מלא התחלנו את החפירה, לא יכולתי להתעלם מן
העובדה שככל שהגענו יותר קרוב לפני האדמה, התחלנו לריב ולקלל
אחד את השני. אני לא יודע כמה זמן חפרנו, אבל אני זוכר ששמש
נבח כל פעם שהיה יום, וירח יללה כל פעם שהיה לילה. סוף-סוף
הגענו. כל הרחובות, או לפחות מה שנשאר מהם, היו ריקים, והכל
היה אפור וקר. שמש נבח וירח יללה עד שמצאה פח להתנחל בו. אני
פשוט ישבתי על הספסל וחייכתי לשקט, צחקתי לו ישר בפרצוף.
"נ-י-צ-ח-ת-י!" צעקתי ואף אחד לא ענה, צעקתי יותר חזק ואף אחד
לא שמע...היינו רק אני, שמש, ירח ועוד כמה כוכבים. אנחה גדולה
יצאה מפי: "סוף-סוף סוף העולם". ולא היה אף-אחד מהמין האנושי
שילחם על מי צודק.