ידיו הרכות מחליקות במהירות על העץ, מעלימות את פצעיו
המגלידים, גם את אלה שלא נראות בעין הדקה. ומה אני יכול לתת,
בליל מילים חסר סדר, אקראיות מבולבלת וכאוס.
געגועיי למדבר לא יודעים קץ, אף פעם לא אהבתי מדבר. תעתוע חום
מתחת לחתיכת פלסטיק, הרי צהוב ושביל עפר בוהק בקרני השמש,
ישיבה על עץ מאולתר שמתחתיו מפוזרות אבנים. רוח קלילה, מעט
עננים שבקושי משנים את מקומם.
אני מפשפש הלוך ושוב בזכרון, נלחם להרגיש את הרגע הארוך שחלף
כל כך מהר, מילים עדינות שנשמעות לעברי, מבט מבויש לרצפה שנתקל
לעתים בעיני, שקט, שלווה, הנוף עומד מלכת ואנחנו בתוכו, האם
לשם אני כה מתגעגע?
הדרך הארוכה מזרחה, פיתולי הכביש הצר בירידה מול נהמות הרכבים
העולים, שגלגליהם סוחבי המתכת הכבדה כמעט ונוגעות ברגליי
החשופות, הדרך הזאת שרצוני תאב בה, ואף פעם לא אהבתי לנסוע.
העמק נפרש מולי, אני מדמיין בראשי את הצעדים שדרכם אני יכול
לצעוד אל הגבעה הבאה, שממנה אראה בתחתית מים כחולים, קצת סלע,
קצת עשב עבש, מדרון תלול מידי, ושוב מילים ושוב שקט וחיבוק אחד
קטן, מספיק ארוך לעטוף חמש עשרה שנים, לרעוד כמו אז ובכל זאת
ללכת בלי להביט לאחור. לספור טעויות אבל לא לתת להם לחלחל,
לדבר עליהם אבל לא להקשיב לקול שאומר אותם. לחיות ברגע ולא
לחיות.
ועכשיו, עכשיו אני באמת מתגעגע למדבר.

7.9.2015
תל אביב