בין ערב לבוקר, כמעט באמצע, כשהגשם חוזר בחודש נובמבר, יש שם
משהו אחר שאסור לשאול, אסור לכתוב, ובכל זאת, אני מעז לתת
למילים דרור על דף הנייר, אינני יכול אחרת, אולי זה ההרס העצמי
שתמיד מתחלחל בתוכי ואולי אלה הרגשות שהחודש הזה מציף בי,
ואולי זאת בכלל אותה בחורה חדשה, שהיא יותר אחות מכל דבר אחר,
שמזרימה מתוכי ערנות מטושטשת של אמצע הלילה, והנה אני מוצא כוח
לדמיין מה היה קורה אילולא במיטתי הייתה שוכבת אשתי האהובה,
שנושאת בבטנה את בני הבכור.
ומה היה קורה אם, אני משתעשע ברעיון, קצת נבהל, אבל מנסה
לדמיין, בכל זאת, כמעט ארבע בבוקר, למרגלות הסופה שדופקת על
חלונות הסלון, ואין דבר אחר שיש לי לעסוק בו, ואולי כאן טמונה
הסכנה.
אני מביט בתמונה שנשלחה רק היום, אחרי שבועות של שיחות, נזכר
באחת שהייתה אהבתי הראשונה, אז חיכיתי לראותה, והיום, מהחששות
העדפתי לא לראות, ושוב לא עצרתי, כי לא יכולתי אחרת, האם זוהי
סיבה מתקבלת על הדעת?
15 שנה פחות או יותר מפרידות ביננו. פעמיים כבר עמדתי מתחת
לחופה, עברתי יותר מעשור של ניסיון בעבודה בתחומים שונים, שני
תארים, ועוד הרבה כאבי לב ותקופות אושר, והיא בכלל בתחילת
חייה, תמימה, ובכל זאת, במילותיה ניסיון מפתיע, והשיחות ברמה
שאף אנשים שגילם כפול מגילי לא מגיעים אליה, והנה שוב אני רוצה
להפסיק לכתוב, כי אני יודע שלמילותיי יש כוח שיכול לסחרר גם את
היציב ביותר, גם את עצמי, ואני שואל ביני לביני אם לגנוז את
כתוביי או לחשוף, ויודע שעדיף לגנוז, ויודע ששוב אפעל בטיפשות
האופיינית לי, שלמרות הניסיון שצברתי, אינני יכול אחרת.
והנה משהו החזיר אותי למקלדת, האם להגיד תודה או לסגת במהירות
לחשיכה, ושוב - מה היה קורה אילו היינו נפגשים קודם, אך דרכו
של הגורל זר לנו, ואני מאמין שהוא שילב את דרכנו במטרה אחרת,
להיות אח גדול ותומך למי שבינתיים לא מראה שהיא צריכה זאת,
ושוב אני חוזר לשיחות, מלאת בטחון, מקסימה, ושוב לתמונות,
האופי נזרק מהם ומקסים אותך ברגע, אבל בכל זאת, מה היה קורה
אילו.
כתבתי פעם ברגעי האפילה בחיי, כאשר פגשתי מישהי מתוך התהום,
שגם בדצמבר, בשנה שאינני זוכר, השמש זרחה. וכעת, השמש זורחת
מעליי, חיי טהורים ויפים, ועדיין, אני מוצא את עצמי בעיצומו של
אור הירח כותב, ואני לא כותב כשטוב, רק כשרע, אז מהיכן המילים
האלה זורחות בי, מדוע אני כותב, ושוב אני חוזר למילים,
לתמונות, ושוב אני מחליט שאינני מבין. 15 שנה, ניסיון חיים,
אולי זה לא מספיק? וביני לביני אני הפעם מחליט להפסיק, על הכף
מונח יותר מידי, לסכן את אהבתי, את בני שבדרך, ובעיקר את חייה
של אותה אחת שעדיין יש בה תמימות, ואני משלים עם ההחלטה, אני
אחשוף את כתוביי ואבהיר שלא יהיה שמץ של דבר, רק אראה כדי שהיא
תבין את כוחה בשביל האהבות שעוד מחכות לה, לתמוך בה, להעניק לה
מעט מניסיוני, ולברוח מיד מגורל שאני קבעתי.
אז הנה אני נוטש את המקלדת, נזרם לתוך המוזיקה שמתנגנת ברקע,
שותה עוד כוסית, בסוף גם אני ארדם.
תל אביב
13 לנובמבר, 2012
|