עשרים לעשירי אלפיים ועשר. תאריך יפה, אני מהרהר, משחק עם
הספרות, 20.10.2010, פעמיים אלפיים ועשר, פעמיים עשרים לעשירי.
כנראה שגם לבית הדין הרבני יש הומור.
והתאריך הזה, שהיה כל כך רחוק כשנקבע, אי שם בתחילת יוני,
מתקרב בצעדיי ענק, אני מעדיף להשתעשע עם המספרים, לברוח שוב
מהיום בו אצטרך לעמוד מולה, לעמוד נגדה, אישה שישנה איתי יותר
מאלף ימים, הפכה להיות יריב. על זה נאמר לשכב עם האויב.
אני חושב על זאת שהיומולדת שלה חל באחד עשרה לנובמבר, כל כך
הרבה פעמים אני בודק את השעה בדיוק בשעה 11:11. אני יודע
שהסיכוי לכך גבוה, גם השעה מופיעה פעמיים ביום, וגם כמו כל אדם
אני בודק את השעה לא מעט ביום. וכן, גם שעון מקולקל צודק
פעמיים ביום.
צהריים, קצה הקיץ, בחוץ הרוח מסרבת לנשוב, מכל עבר דירה משתפצת
לה, מתחדשת לכבוד עוד כסף לבעל הבית, ורק בין שני בניינים, אחד
חדש ואחד ישן ומתפורר, מציץ עץ מעוטר בפרחים ורודים, ואני מנסה
לנחש את סוגו, ויודע שלא אצליח, גם את סוגי אני כבר לא מכיר.
יום שבת ארוך וקשה, טלפון והודעה משתי בחורות מהעבר שמנסות
לרדוף אותי, מדברות על אהבה, אני רוצה לענות שמה להן ולרגש, אך
נלחם לא לקחת בעלות על כל עולם הרגשות, הייתי מנסה להקריא להן
מונולוג של יהונתן גפן, אני יודע שהן לא יבינו, אני עונה
לשתיהן באותה לקוניות, מנסה לא לפגוע, אך אין להן מקום בחיי
עוד. ואם רגש הן לא יודעות, אולי בלקוניות הן יבינו. פשוט
ימשיכו לאהבת השבועיים הבאה שלהן.
שיחת לילה בהודעות טקסט, היא חושבת שאני פגוע משום שיצאה,
עדיין לא למדה להכיר אותי, ואולי היא שתתה יותר מידי, או
שכתבתי משהו שהכעיס אותה, דווקא היא שיודעת רגש נועלת אותו
עמוק, בטח אי שם בתוך תיבת התכשיטים במקום אלה שנעלמו. ואני
מבקש לראות את מילותיה, תמיד בלשון עבר, מוכיחה שאכן ידעה
אהבה, מבקשת ממני, בלי מילים, לחזר, להראות בטחון, למצוא את
האהבה חזרה בשבילה. היא מבקשת יציבות, ותולה אותי באוויר, וגם
כך אני בין שמיים וארץ, מנסה לקיים הבטחה, להמשיך לכתוב את מה
שהתחילה, ואינני מסוגל, שעת לילה, יום קשה, זה לא הזמן להתמודד
עם מילים. ושוב קם בבוקר, מנסה שוב, ופשוט לא מצליח, כותב את
הדבר שלי, את עצמי, ושוב מפר הבטחה, הייתי יומרני לחשוב שאני
יכול, אך כרגע אני מתמודד עם עצמי.
השבוע אוקטובר כבר פה, הייתי צריך להיות שמח שהקיץ מתאדה לו,
רק שהשנה התאדיתי איתו, נולדתי ומתתי עשרות פעמים בימי הלחות,
וביום כיפור עשיתי חשבון נפש, ובראש השנה לא כתבתי געגועים,
ואני כבר לא בטוח אם איבדתי את ההכרה או שאני בדרך לעצמי,
ובתוכי מעיז ללחוש, בשקט, בלי להשמע, אני שוב אפגע, כמו אז,
בתקופה האחרת שלי, שממנה רק עכשיו הקצתי.
ושוב אני מנסה להמשיך אותה, והמילים שלנו לא מתחברות, האם זאת
הרכבת שאנו מפספסים, או ששוב המשמעות שאני נותן לדברים הוא
פחד. ומי שיודע אהבה יודע גם פחד, ומי שיודע אהבה גם לא מפחד,
לך תסביר זאת למישהו בלי המילים של עמוס עוז, או של שלמה ארצי,
ולי אין את המילים האלה. יש לי רק תאריכים, דיון ראשון, אלפיים
ועשר, ימי הולדת, תעודות זהות, מספרי טלפון, הכל חקוק בזכרון,
כמו נחצב בסלע, ותוהה האם גם העתיד כבר נחצב באותו סלע, איחור
של 5 דקות יכול למנוע משתי מכוניות להתנגש, כמה דקות לנו יש?
וכבר כתבנו אחת לשני עשרות מילים, וכבר נעלמנו וחזרנו, ועדיין
בשעת צהריים לאחר יום קשה, אני מרגיש שנותרנו רחוקים, האם אנו
ניגמר לפני שיגמרו המילים, האם ניגמר לפני שייגמר הרגש, האם
נמצא זמן? והצהריים מציצים עליי, יושב וכותב, כמו לועגים לי
שהם ניצחו את הלילה. ובכל מקרה, אני הפסדתי.
אני לא אדם של סבלנות, אבל יודע לחכות, אני לא אדם שמבין שיש
דברים בלתי אפשריים, אבל לא כועס כשלא מצליח, אני לא אדם שמחכה
לתאריך בשביל לסיים, אלא חותך קודם, ואולי בכל זאת איבדתי את
עצמי, הדרך הארוכה הזאת כל כך מתפתלת, ופתאום אני רוצה דבר אחד
בלבד, אפילו לא בית, גם לא אישה, רק לשכב בצד הדרך, לישון עד
שהעתיד יתעורר. ולך תסביר את זה למישהו שמבין באהבה.
26 ספטמבר, 2010
תל אביב
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.