הנה אני עדיין כאן, ממתין לבד, מחכה, לדבר שכבר יודע שכנראה לא
יקרה.
וכל אחת אחרת הינה תחליף זול לך, וכבר מאסתי מתחליפים, היו לי
יותר מידי כאלה בחיי, שינה לצד גוף שמקורב אליך, אבל הינו כנטע
זר בליבך. וכך בחרתי להשאר לבד, לחבק את רגשותיי, ומה יותר טוב
מעצמי, כתחליף ראוי.
ובכל זאת, אינני יכול שלא לתהות - מההינך עושה, בשעה שלוש
בצהריים ביום שבת, לא קיבלתי את הכוח לשכוח את העבר, לחסל
לגמרי את מנגינות ליבי, אני מדמה אותך מטיילת עם כלבה, בשבילי
קיבוץ רחוק בעמק. שבילים שהכרתי כל כך טוב מילדותי, ועכשיו
אינני מצליח להזכר אפילו מאיזה חומר הם עשויים. ואף איני מעיז
לשאול, האם גם אצלך יש נטעים זרים בלב, ומייד בורח מהשאלה, שכן
היא אינה תורמת בדבר ורק מרחיקה אותי מעצמי ואותך מאושרך.
וברקע מושר לי "שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב, שמלבדם
אני עצוב גם בגללך". תמיד אהבתי להיות עצוב, שם נקודת האיזון
שלי עם עצמי, כנראה שריטות ילדות או אופי עקום, מי יודע. "פעם
היית מקרב, את כל הגוף לנשיקות", משפטים כל כך נכונים בשבילי.
ודווקא את המשפט "חילופי האנשים הביאו אותי לחשוב שבלעדיך לא
נשאר לי אף אחד לאהוב", דווקא אליו נפשי מתחברת, למרות שאני
נלחם בה, נלחם לא ללכת לשם.
וגם כאן חילופי העונות משפיעים, אני פותח את כל החלונות בסלון
הבית, שאינו באמת בית, ונותן לרוח ספטמבר הקרה לנשוב בכל
הדירה. הנה כמעט עבר לו עוד קיץ, נלחם להשאר בדמדומיו, כשם
שאני נלחם, ואני שואל את עצמי, מדוע בינינו אהבה תמיד הייתה
מלחמה. האם רק כך ידענו לאהוב, או שפשוט הזמן לא היה נכון,
וביני לביני חושש לחשוב שאני מתרץ ואולי אלה אנחנו שאף פעם לא
היינו נכונים.
עוד פחות משבוע ראש השנה, הטקס השנתי שלי לחגוג את לידת יכולתי
לאהוב, אני מנסה לחשב את השנים, ואין לי שום עוגן התייחסות,
אני מגיע לעשר, אולי זה - תשע, אני נזכר שיש תיעוד לפגישתנו
הראשונה, עם תאריך מטה, אני ניגש במהירות לבדוק, שוב נותן
למספרים את המשמעות שאין בהם, כמו שתמיד אהבתי לעשות עם כל
דבר, ובאמת מוצא שאת גן הוורדים שלנו כתבתי לך בסוף ספטמבר
2001, תשע שנים, כמעט עשור שלם, האומנם זה אפשרי?
ולמרבה הפלא אייל בארץ אחרי חמש שנים בארצות הברית, הגיע
לחתונת אחיו, אייל שאיתו חגגתי את ארוחת ערב ראש השנה, שלאחריה
נסעתי אל העיר שלך, שכל כך למדתי לאהוב, ואני זוכר את העצירה
בדרך, בעליות ירושלים, קצת לפני העיר, לבקש הכוונה, ואת נותנת
לי את בת דודה שלך, כי הכיוונים אז לא היו לצידך, מוזר להזכר
בפרט הקטן שלא ידעתי כלל שנמצא עדיין בזיכרוני. וליבי רוטט,
עושה מעשה נועז, אולי אפילו מסוכן. וכן, כך גיליתי עם השנים,
אכן היה מסוכן. גם אז כמו היום, ההורים שלי לא בארץ לערב ראש
השנה, והמשפחה מפוזרת בתפוצות. ובכל שנה אני חוגג את ערב ראש
השנה לבד, בלי ארוחה, רק עם נרות והמוזיקה של שלמה ברקע, וכותב
לך עוד געגועים, למעט השנתיים הראשונות, שאת הראשונה עשיתי לבד
בים המלח - לבד עם המשפחה, ובשנייה חזרתי לשם עם אחת מהתחליפים
שמצאתי לך, אך גם בשניהם באישון לילה כתבתי לך את געגועיי.
השנה, כך החלטתי, את הטקס השנתי אני אחגוג בארוחת חג, אולי אני
אצליח לשכנע את אייל לעשות ארוחה, אולי אני אחגוג עם בת דודתי
היקרה, שבזכות פיתולי חיי למדתי להכיר. אני אאמץ את היום הקסום
הזה אליי, ואהנה ממנו, כאילו לא חלפו להם תשע שנים, והפרפרים
עדיין לא ברחו לעולם האוויר ונשרפו בשמש היוקדת. אולי גם את
שלמה אני אנטוש, אולי גם את הכתיבה. בכל זאת, צריך ללמוד לאמץ
את הבדידות, ולאהוב את עצמך.
וביני לביני אני תוהה, כיצד אחגוג שנה הבאה, את העשור שלנו.
תל אביב
4 לספטמבר, 2010
|