אני לא מסוגל לכתוב ביום, כשהעיר ערה וגלגלי המכוניות מסתובבים
ללא הפסקה, ושורות הבניינים שוקעות כמו עוגן תחת השמש היוקדת.
אני ממתין ללילה שיעטוף אותי, יכסה את תודעתי, וישחרר את כל
אשר כלוא בי.

והנה על השולחן נוחתת חשיכה לאיטה, והתמונה שהדפסתי נעלמת
בעליטת החדר. אני מגשש באפילה ומדליק את הנרות, כדי שאוכל
לכתוב, כדי שאוכל לראות את התמונה שאותה אינני יכול שלא
לכתוב.

חצי חיוך, מבט מעט אלכסוני אליי, צעיף ירוק, עיניים עמוקות
וכהות, רצפת פרקט פלסטיק, קירות בצבע קרם ערומים, קצה של שטיח
שפעם מישהי קנתה לי בסיני, מגבת תלויה על דלת החדר, ורק היא
בהוויתה שלא נאבדת עם הזמן, ואני מצלם.

ההוכחה הגשמית היחידה שאכן הלילה ההוא התקיים לא רק בתודעתי,
שלא חלמתי אותה, אלא שאכן הייתה אמיתית. מפני שמרחק השנים יכול
לתעתע גם בבעלי הזכרון הטוב ביותר, לבטח באנשים שנתנו את ליבם
לאהבה.

אך לא הלילה הוא שמעניין אותי, אותו כבר בחרתי לשים מאחור, יחד
עם החרטות שלא נשארתי לחבק, לנשק בעדינות, ללטף את גבה, אלא
לעשות את אשר גבר אמור לעשות, לקיים יחסי אישות ולא יחסי אהבה,
בהתעלמות מוחלטת מרגשותיי העזים. ואולי היו אלה הרגשות שלא
יכלתי לשאת שטירפדו את רצוני לחיבוק החם שרק היא ידעה לתת, שרק
איתה הצלחתי להתרגש ממנו. ואולי חשבתי שזהו הדבר שיחייב אותה
אליי, כי לא ידעתי כיצד למצוא דרך אחרת.

החיים הם סדרה של החלטות, שלכל אחת תוצאה, שאינך יכול לצפות,
ועליך להתמודד עם הניחוש הבלתי פוסק כיצד אחד יוביל לשני,
וכיצד לא תגמור בשעה ארבע בבוקר, לוגם מבקבוק הוודקה את הלגימה
הכמעט אחרונה, הבקבוק שקנית רק אתמול, בדירה שאינה בית, שכן
ביתך נעול בפניך בהחלטת בית המשפט, ובכל מקרה, גם אם הינו בית
- אינך רוצה להמצא בו, כמו בוחר טיול אינסופי ברחבי תל אביב
הישנה, עובר מבית לבית, עד אשר מצאת את הדירה שהיא שלך, אך שוב
- אינה ביתך.

לפיכך, הינך תלוש בין מציאות שאינך מעכל, לסדר יום הפוך שכולל
ביקורים בברים אפלים של לילה, וחזרה מתנדנדת הביתה, מנסה לכתוב
רגשות ונרדם מול המחברת, מתעורר בצהריים, אל עשרות שיחות
העבודה שלהם לא ענית, מאחר שהאלכוהול מכביד את שינתך, והעבודה
כרגע שתחכה, אתה רק רוצה לעשות את הדבר שלך, והוא לכתוב את
הבוקר ההוא.

ושוב מביט בתמונה, מנסה לזהות פרטים חדשים, שידת ברזל זולה עם
גלגלים שחוקים, ומייד חוזר אל פניה העדינות, ואל החצי חיוך
הנהדר שמופנה רק אליך. אתה מצליח לייסר את עצמך שלא צילמת את
הבוקר, חיוכה המלא המביט אליך בעודך פוקח עיניים, שיערה רטוב
ממקלחת הבוקר, והיא בישיבה מזרחית על המיטה וניחוח השמפו מענג
את חושיך. התמונה הזאת שלא צולמה, אפשר רק שתיכתב, כפי שנצרבה
בזכרון. והרי הבוקר הוא שמעניין אותך, כי בו חיבקת בעדינות,
וקרני השמש שחדרו את התריסים סינוורו מעט את עיניך, שכל כך
התאמצו לראות אותה. ואתה מתקרב אליה, היקיצה הנעימה בעולם, על
אף שהינך שונא לקום, אך אתה נוגע בה והאושר מלטף את ליבך.

זאת הסיבה האמיתית שאינני מסוגל לכתוב ביום, כל מילה בשעת
החנויות הנפתחות, מזכירה את הבוקר ההוא, והכאב, הכאב קשה
מנשוא. והנה את כבר נשואה, מתעוררת כדרך קבע לשגרה, עבודה,
לימודים, בעל אוהב, ואני, אני מוזג לעצמי את הלגימה האחרונה
מהבקבוק המכוער, חושב שצריך מהר לקנות בקבוק חדש, ונרדם בטרם
תעלה השמש.

8 לאוגוסט, 2010
תל אביב