יש לי מין הרגשה מוזרה באחורה של המוח שלי, שקשה לי להגדיר
אותה. אבל היום פיצחתי אותה. אני יודע מה היא ומה היא עושה.
היא ממתינה. היא ממתינה שאני אעשה טעות, אפנה את הגב שלי,
אוריד את ההגנות, ואז היא תתנתפל עלי. כמו טיגריס בנגלי היא
מחכה לי מאחרוי הפינה, ואז, אם אני אטעה, היא תתנפל עליי ותנעץ
את שיניה בצוארי , ואז אני אמות מחנק. לא ממש מחנק. מעצב, מפחד
מהנולד, מהעתיד.
ההרגשה הזו ממש מצפה לזה שאני אחשוב על אח שלי מספיק זמן כדי
שאני אזכר איפה הוא ומה הוא עושה. ואז אני אזכר איפה
הוא.רמאללה. ואז אני אזכר מה הוא עושה.הוא חייל. הוא השמחה שלי
והגאווה שלי, אבל הוא גם הפחד הכי גדול שלי. הוא האח הגדול
שלי, אבל אני תמיד פוחד עליו. אני יודע שהוא אמור לדאוג לי
והכל, אבל אני לא נמצא בסכנה כל יום כל היום.
אני פוחד מהרגע שבו אני אראה מישהוא עם מדים מתקרב לבית, ואני
אדע. אני פוחד משיחת טלפון שבה אני אשמע קול סמכותי וחד-גוני,
ואז אני אדע. אני פוחד ממהדורת חדשות שבה אני אראה את הצילום
שלו, מחייך ושזוף, העיניים הממזריות שלו רומזות אלף רמזים. אני
פוחד מיום שבת שני של החודש(כמעט תמיד יום שבת שני של החודש),
שבבית לא יעמוד ריח של טיגון, ולא יהיה מי שיכין את ארוחת
הערב. אני פוחד שבאחד מהימי חמישי האלו אני לא אצטרך לקנות
קולה נוספת, ואני לא אראה את השקית שלו עומדת בצד, גאה, עם
הנקטר מנגו והגראנולה.
אני פוחד כל יום, כל היום, פוחד לחשוב עליו יותר ממה שצריך. כי
אם אני אחשוב יותר מדיי אני אפול במארב שאורב לי הטיגריס
הבנגלי. לכן אני מתקשר אליו מעט מדי, תמיד מעט מדי, כי אני
פוחד. ושאף אחד לא יגיד לי שלפחד שלי אין בסיס, כי הוא האח
הגדול ואני האח הקטן ויש לי זכות לפחוד, אפילו אם אני פוחד
עליו.