המקדלת מעט זרה לי, כמעט כאילו לא ידעתי אותה מעולם. ובכל זאת,
אני מתאמץ למצוא את האותיות, הפעם לא בשביל הצעת מחיר או חישוב
של מספרים בעולם האקסל, הפעם בשביל עצמי.

היית אומרת לא מעט שאני עושה הכל בשביל כולם וכלום בשביל עצמי.
אירוני לדעת כמה צדקת, כמה חשבתי עלייך במקום על הרצונות
הזועקים בי. כבר זמן ידעתי את עצמי, וניסיתי לשכוח, באמת חשבתי
שזה אפשרי.

אז הנה אני, גרוש בן שלושים, בחזרה בבית של ההורים. תלשת אותי
מתל אביב שלי, גנבת אותי מעצמי, השכחת את הבוקר ההוא, מול
נסיכה אחרי מקלחת, אולי היא לא רצתה אותי, אבל האושר ליטף אותי
עוד ימים ארוכים. והמבט שאולי היה חצי נבוך, והחיוך שהיה
מושלם, והריח שמעולם לא הצלחתי לשכוח, אלה היו חיים אמיתיים
בתוך עולם של בועה שהענקת לי.

והנה אני מוצא מילים, אות אחרי אות, סוף סוף אני מצליח להוציא
משהו מעצמי, בודד ומאושר, העולם נפתח לפני, התקוה חוזרת לנשוב
באפי, אני שוב אמיתי.

אמצע הלילה, את רובו העברתי בשקט שלי, מנסה לאתר את העבר,
מתאמץ למצוא איך לתקשר עם זאת שנעלמה לי, את זאת שבחרתי להיעלם
לה, שוב יש לי כוח לרדוף, שוב יש לי את האומץ לא לוותר. "אתה
כבר לא מכיר אותי" היא תאמר, עדיין מכיר את המבחנים שאותם לא
ידעתי לעבור. את המבחנים שלא רציתי להצליח בהם, משום שהגעתי
ערום, נתתי את עצמי מול עיני הרנטגן, והתנתי את אהבתי באותה
אהבה עיוורת שאם תרצה אהיה שלה.

ההיסטוריה חוזרת, כך אומרים, ואהבה לא נשכחת, כך אני יודע, גם
הצורך בשפיכת מילים על הדף לא נעלם, רק נדחק כדי להתמודד עם
אדי המציאות שבחרת לעצמך, מפני שלא יכלת לקבל את עצמך. אז הנה
אותיות שמתחברות למילים, עבר שמשנה את ההווה, עתיד שנוצר
ברגעים של עוצמה, באותו הרגע שהאומץ משחרר אותך לבדידות, באותו
הרגע שאתה מבין שבועות המציאות שיצרת מתפוצצות בשמש שאתה ביקשת
שתזרח.

גם אחרי חצי לילה שחיפשתי את המספר שלך, וגלשתי בכל אתר אפשרי
בניסיון לאתר שבב של מידע, עדיין אקום עם חיוך רחב, כי הנה
הפסקתי לברוח, כי אני מנסה להשלים את חצי הלב החסר, כי התקוה
עדיין קיימת, כי עכשיו זה יכול לקרות.

הנר עדיין דולק בגן הורדים שלי, ובת הבריתה שאחריה התגלגלנו
בדשא הירוק של עיר הקודש, היא כבר גדלה מידי, גדלה מספיק כדי
שאצליח שוב למצוא את עצמי.

ושוב מילים נכתבות, במהירות, כמעט בפזיזות, מפני שהאש חזרה
לבעור בי, מאחר שבגרותי אוחזת בי, ואיתה אהבה שלאחר שנים
ארוכות, מצאתי בתוכי את הכוח לשלוט בה.

ואת, עלומה בעולם, אולי בקנדה, אולי בארצות הברית, אולי בכלל
במזרח הרחוק, אך החשש לא דולק בי, הפחדים לא שולטים בי, אני
אמצא ואגיע, אני אענוד לצוארך את המגן דוד שמצית את חיי, אני
אלך אחרי האור ולא אהסס מול החושך, אני אפשוט שוב את גופי,
אחשוף את ליבי, אתענג על הרגע שבו אני שוב אני.

ובליל הנרות, כמו בדירה המתפרקת ברחוב העצים והגלריות בתל
אביב, הפעם אני אנשק את שפתייך לאט, עם זיפי הזקן שתמיד רחשו
לך, אשכב מעלייך ואחבק בעדינות, כמו שלא ידעתי אז, ואקטף
עבורנו ירח, מפני שידעתי מרחק, וידעתי כאב, וידעתי לפגוע,
ולרוב, כך תדעי, פגעתי בעצמי.

המילים יכולות להמשיך להיזרק אל הדף, והלילה מתאחר, וזה הזמן
לבחור לחלום אותך ולפנות את הבוקר להמשיך לחפש אותך אי שם
בעולם הזה, ולרדוף עד כלות, ולמצוא, וללטף את המילים, כי הם
הפגישו בננו והם יאחדו אותנו שוב, עד שהאושר יזרח עלינו במזרח
וימתין איתנו לאחרית ימינו, עד סוף חיינו, בטרם נשקע איתו
במערב.