[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








או: החיפוש אחר האמת הפנימית
לא פעם מוצא אדם את עצמו תוהה על צנצנתו של עניין מסוים, למרות
שאין לו קשר לאותו עניין.
בניגוד מוחלט לכך מצא את עצמו יום אחד אדון ווזיר קרמקקה, שר
האוצר של לוקסמבורג, תוהה בעניין חלוקת התקציב לשנת
182736.57684.4785 לספירת הזבובים הבוהקניים הירוקים. [הסיבה
לפיה החל לחשוב על עניין פעוט זה היא די ברורה, אבל שכחתי
אותה, ולכן נמשיך בסיפורינו]. בצהרי אותו יום הייתה מונחת על
שולחנו של השר המכובד ערמה עבה למדי של ניירת ישנה, שכבר
הספיקה להצהיב מרוב החום והלחות ששררו במשרד. ישבתי מולו באותו
משרד רב ממדים, מתבונן בשקיעה, בעוד חברי משכבר הימים אוחז
ראשו בין כפות ידיו ומתחנן לגאולה. התקציב דרש עוד שבועות רבים
של עבודה מפרכת. הוא ביקש ממני לעזוב את המשרד, מכיוון שלא
הצליח להתרכז בבעיה הקשה המונחת לפניו. עזבתי מייד ללא היסוס
והלכתי לביתי להשלים שעות שינה, ידעתי, שאצטרך לבוא גם למחרת,
כי נשארה עוד עבודה רבה מאוד על אותו תקציב. נפרדתי מחברי
הוותיק במילים "נתראה מחר". בעוברי ליד המשרד פגשתי את העובד
היחיד במשרד אותו שנאתי מכל - סייגון פינטוחין (עוד אחד מאותם
פליטים ווייטנמים שנמלטו לאפריקה אחרי מלחמת לב המפרץ). בירכתי
אותו בברכת "בהנצנסבנ הצמדבחעהיג", הוא השיב לי באותן מילים
בדיוק [אני לא מבין איך מישהו יכול לחזור על זה, אבל הוא
הצליח] ונכנס למשרד שר האוצר.
היה זה לפנות ערב, ולאחר פגישה נעימה עם הנזל רבינוביץ' ידידי
הטוב ביותר במסדרון, שם בירך אותי בברכת "בהנצנסבנ הצמדבחעהיג"
והשבתי לו בצורה מקורבת מאוד, נכנסתי לחדרו הקריר, היבש וקטן
הממדים של שר האוצר קרמקקה. התקציב, שהיה כמעט מוכן, שכב לו על
השולחן, כאילו מחכה שמישהו יציל אותו מידיו הרשעות של שר האוצר
הצורר והאכזר. הדהימה אותי העובדה, שהוא היה מורכב רק מ 3
דפים, שגם הם היו חצי ריקים. בתור העוזר הראשי במשרד, שאלתי את
שר האוצר אם הכל היה מוכן, והוא השיב לי שכן. עיינתי בתקציב
המודפס והודהמתי יותר ויותר עם כל שנייה חולפת. הדברים
המזעזעים שראו עיניי בתקציב יוצגו להלן, רק אחרי אזהרה חשובה
לבעלי לב חלש. בדף הראשון של התקציב היה כתוב (וזה ציטוט
מדויק):
הנמגחל המגרק מאמגה מגח כעחגכ דגשכ רוחא' שדזס הבר אגכ גדהגדגכ
דגבד רקא קכדכ דכד אק ארד גדכדגא דגשזס בסהראק ראפקרונ בהגעי
גכקשב הרבה'קסג דגדהנר גכעקר' דכגיכנ דג'נמצה ור'דכובג גכעקרא
דכמ להמסתב בצהנח גרטרק דשבגצנב הצנמרם בסהצ דגכקרא סמזצה
קאסבט קבדעדגע ארטכה.
הזדעזעותי העמוקה גרמה לי רעד בכל חלקי גופי, והדבר הבא שאני
זוכר הוא שהותי הבלתי מוגבלת בזמן בבית חולים לליקוים נפשיים,
מסיבה שלא ברורה לי.


לכל אחד יש רגעים בחייו, בהם אין הוא מבין מה קורה לו ולאן
נושבות הרוחות, מצב בלתי וודאי, שבו הכל אפשרי וכל הדלתות
חסומות, הכל מוכן ועוד עבודה רבה צריכה להיעשות.
באותו ערב חשתי על בשרי את משמעותו האמיתית וחסרת הפשרות של
המשפט הקודם [למרות שעד היום לא הבנתי אותה]: ישבתי במשרדי עד
שעה מאוחרת באותו ערב צונן ולוהט, הייתי עסוק בכתיבת מן תקציב
קטן שכזה לטובת מדינת לוקסמבורג. הרגשתי, שהכל מוכן, כבר כל
עשרים ושניים וחצי אלף העמודים של התקציב היו כתובים בכתב יד
יפה ונקי. כבר הייתי מוכן לצאת החוצה ולהוציא את הזבל [עובדי
הניקיון היו בשביתה באותו ערב]. הנזל, שישב לצדי היה מרוכז
עמוקות בגופה של אישה מסוימת, שחלונה היה מקביל וקרוב לחלון
משרדי, ושאהבה מאוד להתאוורר אל מול החלון. למרות שלא נשארה לי
עוד עבודה רבה, ביקשתי ממנו, שיפסיק להשמיע את קולותיו דמויי
צווחות פינגווינים. הוא נעלב מסיבה כלשהי ויצא בגסות ממשרדי
בלי לומר שלום. מיד אחרי שיצא הנזל, נכנס למשרדי פינטוחין,
שנעץ מבט לא מובן וממוקד בחולצה המרופטת והקרועה שלי. הוא
התבונן במסמכים על שולחני ואמר שאין שום סיכוי שבעולם שיסכים
לחלוקת תקציב "כה לא הוגנת וכה משפילה כלפי העם". למרות
שפינטוחין היה אחד מבכירי העובדים במחלקת הדואר של המשרד,
החלטתי לא להתחשב בדעתו, אפילו אם רק בגלל מוצאו הגרמני ויחסי
העבודה הלקויים שלו. הוא המשיך להתנגד בכל תוקף, ולכן שקלתי
והחלטתי, שהצעד הנבון ביותר יהיה להעבירו לשירות משרד הדואר של
בית החולים לפסיכים. אני הלכתי להוציא את הזבל מהחלון תוך כדי
התבוננות ממושכת בגברת הנחמדה בצד השני של הרחוב, שעתה החלה
מעבירה ידיה על חזה תוך כדי פליטת אנחות נעימות ורכות שהגיעו
עד אוזני (לא רק בגלל המיקרופון שהתקנתי בדירתה), המראה המלבב
המשיך עוד דקות מעטות, עד שהחלטתי לצאת מהאינטרנט ולחזור
לעבודה. לאחר האקט המאמץ (אך המהנה) של זריקת הזבל, חזרתי
לשולחן וסיימתי סופית את כתיבת התקציב ועריכתו. החלטתי,
שההודעה לעיתונות (ושאר חברי הפרלמנט) תצא עוד היום, וכי זכותו
של הציבור לדעת אילו גזרות ומכות עמדתי להנחית עליהם. הכתיבה
נמשכה עוד כעשרים דקות, ולאחריהן התקשרתי לכל חבריי הפורצים
באינטרנט וביקשתי שיימצאו לתקציב פריצה מתאימה, כיוון שהעט שלי
כמובן לא היה קנוי. ההודעה לעיתונות יצאה אחרי כחצי שעה של
חיפושים מאומצים, וגררה אחריה תגובה נלהבת של אלפי בית
לוקסמבורג, שהחליטו להתנגד בעזרת גופם ל
אני זוכרת את זה עד היום, היה זה יום ה -
32525.346373463.346346346.43
34634.346.34.6.3436.34.6.3462527868.468.468469468.45734626869.95.8473589.9
.69.54.85.38869.5.69.4.835.7423743.78589.948.35742.23.236.42.7.7884
לספירת הנמלים האפריקניות הלוחמות, כבר מהבוקר הרגשתי שמשהו
טוב עומד לקרות, מה שציפיתי לו כל כך הרבה שנים קרה באותו יום
במהופך: [מכיוון שהצנזורה הגבילה את מספר המילים, אקצר בתיאור
אותו בוקר ואגיע ישר לעניין] כל אותו ערב דיברתי עם בעלי שר
האוצר קרמקקה בטלפון הסלולרי בו הוא סיפר לי את מה שהמתרגם
ברוב טובו החליט להכניס בפסקה הקודמת, אולם, הצליל האחרון
שנשמע ממנו היה "ל" ואחריו שמעתי שהטלפון נשמט מידיו ונופל.
צרחות עזות נשמעו ברקע והבנתי זאת מיד - בעלי, האדם טוב הלב
והנדיב, שלא פגע אף פעם באיש, ספג מכה ניצחת ונרצח בדם פושר על
ידי חלאת אדם במהלך הכרזתו על התקציב החדש לשנת
34635.25.67214.12486.2346332.3525.4226.47423.3252 לספירת
צרעות הדבש האירופאיות שיובאו מאסיה דרך אוסטרליה. הדבר הלם בי
כמו פטיש 5 טון על זבוב קטן. חשבתי, שבאותו רגע עמדתי לצאת
החוצה ולהשקות את הפרחים אבל ידיעה מזעזעת זו הפסיקה אותי
אפילו משגרת יומי זו. החלטתי להישאר בתוך הבית פעורת פה, כפי
שנהוג במקרים דומים.
דעתי הייתה נחושה להעניש את הרוצח האכזר במלוא חומרת העונש
המגיע על מעשהו הנבזה והמביש. פניתי אל חוקר פרטי, שחיפושו
העלה חרס (וזה היה רק לטובתו, מכיוון שחיפש חפצי אומנות עתיקים
בים), והחלטתי, שאנקום ברוצח במו ידיי. המעשה היה חייב להיעשות
במועד מוקדם ככל האפשר. גיכנדטק כהד עו רע  עוןר עו געה דגוע
ורק דעד גוע רוקע ד'קרגע דגע רטקר קאע ע דגי כ ורא טרדג עב נ
חט ט ור דע ד גנ דרטרק נג עד עשקאט [סליחה, טעות דפוס]. ובכן,
הלכתי אל ביתו של חוקר מקרי רצח מפורסם בבקשה לאתר את רוצחו של
בעלי.
דבר המתרגם והמוציא לאור: הקטע שהיה אמור לבוא עכשיו, מועתק
מילה במילה מתוך ספר בלשים מפורסם ששמו פרח מזיכרוננו. הכותב
החליט במקרה זה לחוס על כשרון הכתיבה שלו ופשוט להכניס קטע
מפורסם. אנו החלטנו להפנות אתכם למקור וכך לחסוך לקהל הקוראים
את עלות הדפסתם של עוד 100.23786 עמודים. סיפורינו ממשיך אחרי
נקודת הרצח.
וכך, עם תחושת ניצחון חזקה כשידי על העליונה יצאתי מביתו של
הרוצח הנרצח. הרגשתי, שנקמתי ראתה סיפוק ועכשיו אוכל לחיות
כאדם שלם. מיד התחתנתי עם פינטוחין ואחרי מספר שנים הגיע הסוף
השמח של סיפורינו: נולדו לנו 3 ילדים, שמכפלת גילם 36, סכום
גילם שלם והבכור מבינהם ג'ינג'י. החתונה והבריתות (שנערכו לפי
מיטב המסורת האתאיסטית) היוו במה פוליטית רחבה לוויכוחים חסרי
פשר וטעם, ושימחו את ליבם של כל תושבי לוקסמבורג. מורשתו של
בעלי המנוח אכן התקיימה במלוא רצונו.
הסופר: ועכשיו לחידה שכולנו התפוצצנו מרוב עצבים בהמתנה לה:
מהם גילם של בניו של פינטוחין? (רמז: שלא כמו בשאר הסיפור, פה
אין פרטים לא חשובים).
המתרגם והמוציא לאור: גם ברוב חכמתנו אותה הבהרנו היטב לכם,
הקוראים, במהלך הסיפור לא הצלחנו לפתור את החידה. נסו אתם.


DP







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא, תודה.





שפינוזה מסרב
בנימוס להצעת
כוס תה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/10/00 4:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני פינקוביץ'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה