אני זוכר את הרגע הכי מאושר שלי. אני זוכר אותו כאילו זה היה
אתמול. וזה לא היה אתמול, זה היה מזמן, ממש מזמן.
לא רק מזמן מבחינת זמן שסופרים (שנתיים, 4 חודשים, 6 ימים
ושלוש שעות) אלא גם מבחינת התקופה, איך שהכל השתנה מאז אותו
רגע, איך שהאנשים השתנו, היחסים בינינו שהיו אז ברורים
וידועים.
היינו 4 אנשים על גג גבוה, וציפינו לזריחה. בזמן שהמתנו לכדור
האש הענק ההוא, זה שאתה רואה תמיד ביום לא משנה איפה אתה,
אכלנו מנגו בשל. אכלנו את הפרי הטרופי ההוא, שלפעמים מזכיר לי
זריחה, וצחקנו. מתן עשה את הקטע הרגיל שלו, זה שהוא יושב על
קצה הגג ומטלטל את רגליו לריק האינסופי. תמיד פחדתי כשהוא היה
עושה את הקטע הזה, פחדתי שאיכשהוא הוא ייפול ואני לא אראה אותו
יותר. הכלב של מתן התחיל לנבוח באטרף, כי הוא הרגיש שמתן
בסכנה. אבל כמו תמיד, לאחר הפצרות רבות מצד הבנות (הוא לא היה
זז מילימטר אם הן לא היו מבקשות), הוא ירד משם וכולנו נרגענו.
המשכנו לדבר ואני נהניתי לעמוד שם ככה וכמעט להרדם. כולנו מתנו
מעייפות, ועדיין עמדנו שם ברוח, וחיכינו לשמש שתבוא, ותשטוף
משם את חושך, שתבוא ותחמם אותנו. ואז היא באה, והקצה שלה הציץ
מעל האופק והתחיל לשטוף באור נוזלי ואדמדם (כמו המנגו) את
האדמה שנפרסה לרגלינו. ואז ראינו את כל הישובים שכולנו ידענו
בעל-פה (אולי חוץ מאביב שלא תמיד הייתה איתנו) איך קוראים להם,
ומתי הם נוסדו.
עמדנו שם חבוקים, כמו איזו תמונה מסרט מסע/הרפתקאות נדוש,
והרגשנו כמו יחידה אחת. אני לפחות, עדיין זוכר את ההרגשה הזאת,
יותר טובה מהכל. הרגשה שאתה חלק ממשהו, שאוהבים אותך, שיש דבר
טוב שיימשך לנצח. עבר הרבה זמן מאז, האנשים נהיו צינים, השילו
את התמימות מעליהם. ואני עדיין יכול לטעום את הדביקות של המנגו
על השפתיים שלי.