טריקת דלת אכזרית הדהדה בין הקירות כשנכנסה בסערה הביתה.
"מאור", היא קראה, בזמן שפירקה את השקיות מהמכולת. אין תגובה.
"מאור!" צעקה יותר חזק, שנייה אחרי שהשקית עם העגבניות נקרעה
לה ביד והן התפזרו על הרצפה, חלקן לא שרדו את הנפילה והחלו
לנטוף עסיס אדמדם. המהום נשמע בתגובה מהסלון, היא עזבה את הכל
וניגשה לשם. "אולי תקים את עצמך מהספה ותעזור לי קצת?" מבטו לא
זע מהמסך, גם לא כשזרקה עליו את הכרית. "אוףףףףףףףףף", הניפה
ידיה בייאוש זועם, וחזרה אל המטבח. "נו, מה קרה עכשיו?" הוא בא
אחריה, "מי עצבן אותך היום שאת מוציאה את זה עליי?" צחק והוציא
לעצמו בקבוק בירה.
"אף אחד לא עצבן אותי, רק חסרות לי שעות שינה, זה הכל. התואר
הזה יהרוג אותי בסוף", נאנחה.
"תפסיקי לקשקש, שנינו יודעים שאין קשר ללימודים, ככה זה כשאת
יושבת לך כל הלילה מול המסך וכותבת שטויות."
"אלה לא שטויות! זה סיפורים שרצים לי בראש ולא נותנים לי מנוחה
עד שאני פורקת אותם על המחשב. עזוב, אתה לא תבין."
"אני באמת לא מבין מה את צריכה את זה, זה לא רק הסיפורים, מילא
הסיפורים, אבל בכל פעם שאת פותחת את האימייל ולא מוצאת שם
תגובה את מתאכזבת. שלא לדבר על הפעם ההיא שמישהו ניקד אותך
במינוס, שלוש שעות רצופות ישבת במיטה ובכית שאת נטולת
כישרון."
"אולי באמת אין לי כישרון", היא התיישבה בעייפות, המרץ איתו
הגיעה מהעבודה נטש אותה בבת אחת.
הוא עמד לומר משהו אך מיד סגר את הפה, זיהה בזמן את המלכודת
המסוכנת. מה עכשיו, תהה, מה היא רוצה שיאמר? אם יגיד שבורכה
בכישרון אדיר, תגיד שהוא אומר את זה רק בגלל שהוא חייב כי אחרת
לא יקבל סקס בלילה. אם יסכים איתה, היא תיעלב ואז בטוח לא יקבל
סקס בלילה. הכי בטוח, החליט, זה לשתוק.
"אתה לא תבין את זה, לא משנה כמה אסביר לך, אתה לא תהיה מסוגל
לתפוס איך זה להוציא את הנשמה שלך החוצה, לשפוך על הדף, ואז
מישהו בא ומשתין לך על הכל. ואתה טועה, הניקוד הנמוך לא מפריע
לי, ואני אשמח על כל סוג של תגובה, אפילו קטלנית. הכי כואב זו
ההתעלמות.  הידיעה שמישהו קרא את היצירה שלך ולא חש צורך להגיב
עליה, אלא מיד התנתק או עבר ליוצר הבא. זה מה שהורס אותי. אין
לי מישהו שקורא אותי ונותן פידבק, מישהו שיגיד לי אם יש
פוטנציאל, נקודות שאוכל לשפר, כדי להיות טובה יותר. אפילו אתה
עושה לי טובה, מרפרף דקה ומסכם ב'נחמד'."
כששוב לא הגיב, היא סיימה את המונולוג ב"זהו נמאס. אם הייתי
מספיק טובה כבר הייתי רואה את זה בתגובות. במקום לשכנע את עצמי
להמשיך לכתוב ולפרסם, עדיף באמת להשקיע בתואר הזה. אני בת 24,
הגעתי עד לצפון כדי ללמוד, לפחות שאני אצא עם משהו ביד, תהיה
לי תעודה שאומרת שאני מוכשרת לפחות בדבר אחד".
"אם זה מה שאת רוצה", ליטף את כתפה. "יאללה, את באה למיטה?"

"מאור!!!" היא נכנסה לסלון בריצה. הוא ישב שם, רגליים על
השולחן, צפה במשחק.
"אתה לא תאמין!" ניערה אותו בהתרגשות, והוא דחף אותה בעדינות,
שלא תסתיר את המסך.
"מה...?"
"נכנסתי למייל, קיבלתי תגובה, ועוד איזו תגובה!"
"איזו?"
"מישהו בשם א. מיתי רשם שאני כותבת נפלא ו..."
"יופי ממי, אני שמח, אכפת לך אם נמשיך עם השיחה אחרי המשחק,
מכבי מפסידה רק ב-25 נגד פנאתנייקוס, יש לנו עוד סיכוי לנצח."
למרות שכבר התרגלה לאדישות שלו עדיין התאכזבה.
והוא שמח, באמת ששמח. שלושה שבועות מאז שהחליטה לפרוש מהכתיבה,
לא הצליחה לישון בלילות, לא הצליחה ללמוד, איבדה את החשק
לאכול. מה שלא יכלה לפרוק על הדף, פרקה באוזניו, שעות על גבי
שעות.
בטח ששמח, עכשיו השקט יחזור, מלבד תקתוק המקלדת שישמע בלילות,
ואותו לא יעירו באמצע הלילה לשמוע רעיונות לסיפורים שלא הרשתה
לעצמה לכתוב.
היא נשכבה על הספה, הניחה את ראשה על ירכיו עד לשריקת הסיום,
אז הוא מיהר לקום וצעד למחשב.
"ממי, מה דעתך שנעבור למיטה?" אמרה כשהתמתחה, "עבר המון זמן
מאז ששרפנו את הסדינים."
"שלושה שבועות, אבל מי סופר", הוא חייך, "רק תני לי שנייה
לעשות משהו, לכי תתחילי בינתיים, אני כבר בא."
כשהלכה מפזמת, התיישב על השולחן והעלה את האינטרנט. היה משהו
אחד קטן וחשוב שכמעט שכח לעשות. כשעלה האתר והכינוי א. מיתי
הופיע אוטומטית בצד שמאל, הוא לחץ 'התנתק', וליתר ביטחון מחק
את ההיסטוריה של אותו היום.