אני לא אוהבת את איך שהלב שלי מרגיש כשאני רואה את השם שלך
מרצד לי על הצג של המחשב... בעצם את הכינוי... בעצם...
אני שונאת לא להירדם כי אתה לא מחבק אותי.
"אם את הולכת אחר הצהריים ופתאום נדמה לך שאת לא לבד אולי זה
בגלל שאני חושב עלייך לא מעט."
אף פעם לא הייתי בסוהו או בצ'לסי, גם אף פעם לא פגשתי את דן
תורן, גם אף אחד לא לחש לי מעולם תחזרי.
נמאס לי לשמוע את אמדורסקי צועק לי ישר לתוך האוזניים שאני
צריכה אהבה חדשה ושזה לא באמת ייקלט אצלי.
אף פעם לא באמת ידעתי לשחרר.
לא משהו אישי.
נמאס לי להימנע מלכתוב כמה לא נוח לי עם המצב הנוכחי.
נמאס לי שאני לא מוצאת את מילים לכתוב על זה.
נמאס לי לחזור על עצמי באוזני כל מי שנראה בדיעבד מעונין
לשמוע, וגם באוזני אלו שהבהירו שהם לא.
אני שונאת את החיוך המרושע שלך אבל תמיד מתאהבת באלה עם
החיוכים הרעים.

אני לא אוהבת את ההרגשה הזו שמצטברת לי בבטן ועולה כשאתה לא
מתקשר בזמן שאני בעבודה וגם לא בתשע שאתה יודע שאני מסיימת...
גם לא באחת וחצי כדי להעיר אותי. לפחות נגמרו הפרקים החוזרים
של אנג'ל אז זה כבר לא כזה נורא שהשעון שלי מכוון לשתיים.
אין לי חשק יותר לשמוע שירים שאמרו לי פעם המון.
ואין לי כוח יותר לבכות על דברים שלא בשליטתי.
וגם לא לבקש כל הזמן סליחה ולהרגיש שאני הולכת על ביצים.
אני שונאת את המגרש הזה ואת העובדה שגדלתי עם בנים ובאמת
שיחקתי כדורגל כדי להיות יכולה לבעוט לך את הכדור כל-כך רחוק,
או שאולי בעצם הוא היה שם אצלך מהתחלה וזה עושה לך את זה
להכאיב לי.

לא בא לי לראות אותך ברחוב
לא בא לי שירד לי הלב לתחתונים כי אני לא הולכת עם משקפיים
ותמיד יש דמויות מרוחות שאני בטוחה שהם אתה.

לא רוצה את הריח שלך על הבגדים שלי... כיבסתי כבר את הכל, כולל
את התיק.

התעייפתי מלתהות איפה היית כל הזמן הזה שהמסנג'ר שלך היה על
אווי או שסתם החלטת לא לענות לי.
התעייפתי מלהתקשר לשאול.

נמאס לי להרגיש אשמה בלבד של שנינו כשלך כל-כך טוב עם שלך.
נמאס לי להרגיש אשמה כי אני נהנת מזה שמתחילים איתי ברחוב או
במסיבה או באיזה פאב.
נמאס לי לפחד להמשיך הלאה
נמאס לי מזה שלא נתת לי סיבה לא להמשיך
נמאס לי מזה שאפילו לא פעם אחת בכל השבועיים המזדיינים
האלה...
לא עצרת את כל הבלגאן הזה וחיבקת אותי וביקשת ממני...
להישאר.


21.3.06