השקט שוב שורר ברחובות
הכל שקו, רגוע, מנומנם
הפנסים עוצמים עינם היחידה
וליל של בראשית יורד על המרפסת.

החשכה עולה ומטפסת מסביב,
דממה דקה מקוף של מחט
הלב נצבט לרגע מחדווה
ואז תוקף הפחד
וחרדה ניצבת באוויר
ומאיימת כמלאך המוות...

אני עומד לבד בקצה עולם
וחשכה עוטפת מסביבי
אני הולך, זוחל על גחוני,
אני נוסק ועף אל השמיים
ובסופו של המסע אני דורך על כוכבי
אשר משחיר פניו ממני.

ואז זריחה, שעה של דמדומים
דקות של חסד וצלילות הדעת
אני עומד ומתעמת איתי:
עיני אל מול עיני
אני עומד ערום
נסרק מכל כיוון
עיניים עצומות בוהות בי...

אני נסרק-סורק, חוקר שוב את עצמי
בוחן כליות ולב ומחשב במחשובתיי
את חשבונות של מעלה,
אני נשפט, אבל אני גם השופט,
אני בוחן בכה וכה
ובסופו של ליל הדיונים
אני יוצא אשם מכל אשר אביט.

ושוב הליל משחיר, השחר מנצח
וכרגיל בזמן האחרון,
אני מוצא עצמי מביט מהמרפסת
ומסתכל בשמש העולה,
חתומת על חשבון הנפש.