פעם היה אפרוח קטן בשם רוחי.
רוחי היה שובב גדול ולא פחד מדבר.
יום אחד צעקה אימו לכל האפרוחים: "רוצו מהר אל הלול, סכנה
בחצר!"
אך רוחי נשאר לנקר, לא מוותר, לא פוחד ולא בורח.
לפתע נגשה אליו ילדה צעירה בשם רותי, ואמרה:
"רוצה לצאת איתי לטיול?"
"בוודאי", ענה רוחי.
הרימה רותי בעדינות את רוחי, והניחה אותו על כתפה.
וכך יצאו לטייל.
בהתחלה בחצר, אחר כך בשביל, ולבסוף לשדה.
כשהגיעו לשדה פגשו שועל מתייפח ובוכה.
שאלה אותו רותי מה קרה.
אמר השועל: "איבדתי את בני השועל, את שולי שלי".
אמרו רותי ורוחי לשועל שלא ידאג, ויצאו לחפש את שולי.
חיפשו בשדה, חיפשו בשביל, חיפשו ליד הנחל, חיפשו מאחורי כל
שיח.
חיפשו, אך לא מצאו.
התיישבו על אבן גדולה לנוח, היו עצובים.
לפתא נשמעה יבבה חלושה:
"אבא, אבא, איפה אבא שלי?"
הסתובבו אחורה וראו גור שועל קטן וחום.
אף קטן לו, ארוך ושחרחר בקצה.
אוזניים ארוכות ומצחיקות.
הרימה רותי את השועל הקטן וקירבה אותו לליבה.
"אל תדאג גור קטן", אמרה, "בקרוב נמצא את אבא".
לקחו רותי ורוחי את השועל הקטן אל אביו.
התחבקו השניים ובכו ובכו.
"איפה היית?" שאל השועל.
"הייתי צמא", ענה הגור הקטן, "הלכתי לאיבוד".
השועל הודה מכל ליבו לרוחי ולרותי על עזרתם, והבטיח מסיבה
גדולה לכבודם.
ואכן, שבוע לאחר מכן התכנסו כל חיות האזור -
החזיר, הזרזיר, הקוף והעורב. החמור, הסוס, הפרה מן האבוס.
וכך חגגו כולם את מציאתו של שולי.
השועל הודה לרותי ולרוחי אולי מיליון וחמש פעמים.
אמא של רוחי חיבקה בחזקה, ואמרה:
"רוחי, אני אוהבת אותך נורא!"