'נו, תכתוב כבר לעזאזל', מצאתי את עצמי מאיץ בעט שלי. דווקא
ממש אהבתי את העט הזה. זה לא סתם עט, זה עט נובע שחור, מרשים
כזה עם תחריט יפיפה וראש כסוף ומחורץ במרכזו. את העט הזה קניתי
לעצמי בחופשת השחרור שלי מהצבא, מתנה לכבוד הכניסה לחיי
האזרחות. כתיבה תמיד הייתה האהבה הגדולה שלי, וכשנתקלתי בעט
הזה ממש במקרה, בחלון הראווה של חנות המתנות במרכז העיר, פשוט
ידעתי שהוא חייב להיות שלי. מאותו רגע שקניתי אותו הוא תמיד
היה איתי, מלווה אותי ברגעי החשובים. איתו חתמתי על טופס
ההזדכות בבקו"מ, איתו פתרתי את המבחן הפסיכומטרי, איתו נרשמתי
ללימודי הספרות באוניברסיטה ואיתו כתבתי את פרוייקט הסיכום שלי
בקורס. ועכשיו הוא לא כותב.

מאז שאני זוכר את עצמי היו לי שתי אהבות בחיים, אחת, כמו שכבר
ציינתי הייתה הכתיבה. ברגעים הכי עצובים, שמחים או סתם
מיוחדים, הייתי מתיישב מול הדף ופשוט נותן למילים לזרום מתוכי
בתחושת התרוקנות מבורכת. האהבה השנייה שלי הייתה הקריאה. לא
היה רגע שבו לא הייתי במהלך קריאתו של ספר זה או אחר. לפעמים
הייתי קורא מספר ספרים בו זמנית, מקפץ מספר לספר, כמו ילד קטן
עם שני גביעי גלידה בידו, שלא יודע מאיזה ללקק קודם.

האהבה הזו התחילה בגיל מאוד צעיר. כשכל הילדים בשכונה שיחקו
כדורגל במגרש, אני ישבתי בבית מרותק לספריו של ז'ול ורן. אני
לא אשכח את המבט הספקני של הספרנית בספריה העירונית, כשהייתי
מניח על הדלפק שמולה ספרים מתורגמים עבי כרס, בעוד שעבור שאר
בני גילי השאלת ספרים כמו "אי המטמון" או "השמינייה הסודית"
היו מבחינת התעלות תרבותית. אפילו לפני הבגרות בספרות כשכולם
היו עסוקים בהימורים על איזה ספרים מתוך רשימת קריאות החובה
כדאי לקרוא, אני חיפשתי ספרים נוספים של טולסטוי כדי להבין
יותר טוב את נפש המחבר של "אנה קרנינה" שזה עתה סיימתי לקרוא,
וכשכולם התאספו באחד הבתים כדי לראות את "בעל זבוב" בגרסה
הקולנועית, אני חיפשתי עוד קצת פרטים ביוגרפיים על ש"י עגנון.

כשהשתחררתי מהצבא לא היה לי ספק מה הולך להיות הצעד הבא שלי,
ובעוד שבני המחזור שלי תכננו את הטיול למזרח, אני כבר שקדתי על
לימודי הפסיכומטרי. כשהגיעה התוצאה בדואר, לא טרחתי אפילו
לפתוח את המכתב, וכבר מיהרתי לחנות הספרים הקרובה, מלווה בעטי
הנאמן, בכדי לרכוש את טפסי ההרשמה לאוניברסיטה. כמתבקש, נרשמתי
כמובן ללימודי תואר ראשון בספרות.

הלימודים היו מרתקים. את חומר הקריאה גמאתי בצימאון, ובשיעורים
הייתי מקשיב למרצים כמהופנט. הפריעה לי במקצת העובדה שאצל רבים
מעמיתיי למגמה, ניכר היה שעיקר מעיינם היה הציונים ולא הלימוד
עצמו, דבר שעורר בי זלזול וסלידה, אולם לא נתתי לעובדה זו
לגרוע מהנאתי. קורס אחרי קורס הייתי מסיים, לא טורח אפילו
לבדוק את ציוניי, חושב כבר הלאה בערגה על הקורס הבא.

כשהגעתי להירשם לסמסטר החולף, מלווה בעטי, משך את תשומת לבי
אחד מקורסי הבחירה - "נפש האדם באספקלריית הספרות המודרנית".
קורס עם שם מבטיח שכזה פשוט לא יכולתי לפספס, ובלי היסוס הוסיף
אותו עטי לרשימת הבקשות שלי לקורסים לסמסטר הקרוב. הקורס לא
אכזב, וללא ספק היה אחד מהמרתקים ביותר בתואר עד כה. המרצה,
פרופסור בשנות החמישים לחייו שבה אותי בהרצאותיו. הייתי יושב
בשיעורים, מקשיב ברוב קשב לפרופסור וממלא דפים בזה אחר זה
בדיו, שלא הפסיקה לזרום מעטי הנובע.

פרוייקט הסיום בקורס היה כתיבת עבודה, בה היינו צריכים לנתח את
דמותו של גיבור סיפורו של סופר צ'כי מסוים. מבלי לחכות רגע
מיותר, התיישבתי לקרוא את הספר ולכתוב את העבודה. הכתיבה זרמה,
כאילו היו לעט שלי רצונות משל עצמו. לילה שלם ישבתי על כתיבת
העבודה, שלאחריו נחו לפני 16 דפי פוליו, כתובים בכתב צפוף,
רוויים ציטוטים ותיאורים, המנתחים בקפידה את דמותו של גיבור
הסיפור. גאה ומלא סיפוק, כשבחוץ כבר אור יום, וילדים הולכים
לבית הספר, שכבתי לישון. שלוש שעות אחר כך כבר הייתי בדרכי
לסטודנטית שהכרתי, שהייתה מדפיסה את עבודותיי בתשלום. זה לא
שלא יכולתי להדפיס את עבודותיי לבדי, להפך, סביר להניח שכך
אולי הייתי נמנע מכמה שגיעות קטיב מביכות, שהיו משתרבבות
לעבודותיי מידי פעם במהלך ההקלדה. פשוט היה לי קושי להפוך את
עבודתי מדפים חיים ונושמים, כתובים בכתב ידי, למשהו סינתטי,
כמו ערמת דפי מחשב מלאים באותיות דפוס קרות. אלא שזו הייתה
דרישת המרצה, והמעט שיכולתי לעשות היה להימנע מלקחת חלק פעיל
בתהליך העיבוד הקר הזה של עבודתי.

יומיים לאחר מכן הייתה העבודה מונחת בתאו של הפרופסור, מחכה
בציפייה דרוכה להיקרא. הבוקר ניגשתי לאוניברסיטה לקחת את
עבודתי הבדוקה. שמח ונרגש ניגשתי לתא בו היו מונחות העבודות,
מצפה בכיליון עיניים לקרוא את הערות הפרופסור על עבודתי. אין
מילים בפי לתאר עד כמה הופתעתי לראות את המילה "נכשל" מתנוססת
בראש העמוד הפותח. לרגע הייתי בטוח שהתבלבלתי בעבודה, אולם מיד
כשראיתי את שמי מודפס בשגיעת קטיב בתחתית העמוד (איך לעזאזל
היא מצליחה לטעות בשם כל כך קצר, ולמה לעזאזל אני לא טורח
לעשות הגהה לעבודה לפני שאני מגיש אותה), הבנתי שהעבודה היא
אכן שלי. הניתוח שלי, כך טען המרצה בהערותיו, שהיו כתובות בעט
אדומה, מפספס את עיקרי העובדות, ולו הפשוטות ביותר לגבי הדמות,
אינו נשען על סימוכין מן היצירה וניכר כי לא טרחתי לקרוא את
הסיפור כראוי.

פגוע ומסרב להאמין, ניגשתי למשרדו של הפרופסור, בתקווה שהוא
אכן נמצא שם. מיותר לציין שלא הציון הניע אותי לגשת אליו, כי
אם הדחף הבוער להגן על עמדתי הספרותית בנוגע ליצירה של אותו
סופר צ'כי. בדיוק כשבאתי להיכנס למשרד, יצא ממנו אחד
מהסטודנטים שלמדו איתי, פועל פשוט בבית החרושת לציונים בו הוא
עובד, נראה כמי שיום עבודה קשה, בו הצליח לסחוט עוד 3 נקודות
מההמרצה, עבר עליו. דפקתי בנימוס על הדלת ונכנסתי. הפרופסור
ישב שם מאחורי שולחן כתיבה מבולגן, מנמיך מעט את משקפיו כשהוא
מביט בי נכנס. הראיתי לו את עבודתי ושיטחתי בפניו את טענותיי
לגבי היצירה. 'תראה', אמר לי, 'אתה פספסת לגמרי את הדמות, אתה
כתבת פה דברים חסרי בסיס ומנותקים לחלוטין מן הספר. איך אפשר
לכתוב על הגיבור שהוא "אדם שסערות פנימיות אופפות אותו, אדם
מעורער בנפשו שאינו משתלב בחברה הצינית והמנוכרת שמסביבו"',
ציטט לי הפרופסור מעבודתי, 'בעוד שאפילו מבלי לרדת לעומק הנסתר
שביצירה, ניתן להבין שהגיבור הוא אדם שליו, בעל יכולת מדהימה
לקבל את כל הצרות המתרחשות עליו באהבה ובהכנעה, מעין איוב
מודרני שכזה.', הטיח בפני הפרופסור, מסרב לקבל את טענותיי. כלא
מוותר המשכתי והעליתי בפניו טענות נוספות, מקיף בעטי חלקים
מהעבודה בהם הבאתי סימוכין לדברי. זה בעצם היתרון היחיד בהדפסת
עבודה במחשב, אתה יכול לקשקש עליה, לשנות אותה ואפילו לקרוע
אותה, ושנייה אחר כך להוציא עותק סינתטי נוסף של העבודה, נקי,
מסודר וקר, בדיוק כמו הקודם.

'תיראה', אמר לי לבסוף הפרופסור, לאחר שהביט בקוצר רוח בשעונו,
'אני יכול להעלות לך עשר נקודות בציון, לא יותר, זה יספיק לך
בכדי לעבור את הקורס'. משהו בדבריו גרם לבטני להתכווץ בבחילה.
המילים, שיצאו זה עתה מפיו, גרמו לו לרגע להישמע כמו סוחר
מכוניות משומשות, שמנסה לקנות פורד מוסטאנג ישנה במחיר מציאה,
ולא כמו פרופסור, מרצה לספרות באוניברסיטה. הבנתי שאין עם מי
לדבר.

'נו, תכתוב כבר', מצאתי את עצמי מדרבן שוב את העט שלי, שסרב
בכל תוקף להוציא, ולו טיפת דיו אחת, מחריצו הכסוף. ניכר היה
שמשהו בראשו התעקם מעט, כך שמסלול זרימת הדיו נחסם. ייתכן
שבאחת מחמש הפעמים בהם נעצתי את העט בצווארו של הפרופסור, משהו
בו התעקם. מצחיק, חשבתי לעצמי, שנייה לפני שאיבד את הכרתו
לתמיד, כשראשו היה מוטל על דפי עבודתי שנחו על השולחן, ועיניו,
פעורות לרווחה, כאילו הביטו מקרוב בדפים, יכולתי להישבע
שזיהיתי בעיניו איזה מבט מופתע. כאילו שנייה לפני שנדם הבחין
באיזה קטע בעבודתי, שמסיבה לא מובנת נעלם מעיניו בבדיקה
הראשונה, אשר גרם לו להבין את טעותו. ממש רגעים ספורים לפני
שקילוחי הדם כיסו את המילים בשלולית אדומה וסמיכה.

'תכתוב כבר, לעזאזל', ניסיתי בכוחות אחרונים לשכנע את חברי
הוותיק לשתף פעולה, מנער אותו כמו חוקר שב"כ מנוסה, 'תכתוב
כבר'. אך לשווא. חבל, חשבתי לעצמי, רכון על שולחן הכתיבה
שבחדרי, חבל, כל כך אהבתי את העט הזה.