הוא הושיב אותי על הכסא השחור הגדול.
לפני זה הלכתי, אפילו מהר, אבל הוא הושיב אותי.
כבל את ידיי, את רגלי, עוצר אותי מההתקדמות.
כולם ממשיכים ללכת, ואני יושבת בכסא.
זה הוא, הוא הושיב אותי, זו לא אני שהתיישבתי.
אני רוצה לקום, רוצה, רוצה מאוד.
למה אתם לא מאמינים לי?
אני מנסה לקום, אבל הרגליים שלי, הידיים, הן קשורות.
אני קשורה.
די, די!
אני רוצה לקום!
למה כולם ממשיכים ללכת?
הי!
תעצרו!
תעזרו לי!
גם אני רוצה לקום!
זו לא אני!
אני קמה, קמה!
למה הוא לא נותן לי לקום?

ואתם, גם אתם ממשיכים ללכת.
למה אתם לא עוזרים לי?
למה אף אחד לא משחרר אותי מכאן?

תעזרו לי!
אולי אני לא חשובה לכם כמו דברים אחרים, כמו הדרך שלכם, כמו
האנשים שחשובים לכם, אבל אם תנסו, אם תקדישו לי קצת זמן, גם
אני אוכל ללכת.
אני יודעת ללכת!
ידעתי, הלכתי.
עכשיו אני יושבת,
יותר משנה אני יושבת.
מידי פעם מזיזה רגל או יד, זה רק נדמה שאני מתקדמת.

אני לא רוצה לשכוח,
לא רוצה לשכוח איך הולכים!
למה הושבת אותי פה?
למה אתם לא פותחים לי את המחסומים?

כי אם יכולתי, אם יכולתי הייתי קמה מכאן. באמת!
אבל אתם לא נותנים לי לקום!
לא עוזרים לי, אז איך אני יכולה ללכת מכאן?
איך אני יכולה להתקדם?

תתקדמו, תלכו, תשכחו אותי!
גם לי כבר לא אכפת מכם!
לכו! לכו!
אני לא רוצה לראות אתכם יותר.
רוצה רק שתלכו, ותשאירו אותי לשבת כאן לבד.
אתם הרי במילא הולכים, אז אל תחזרו לכאן, אל תעמידו פנים כאילו
שאכפת לכם, כאילו.

הרי כשמבקשים מכם לחתוך את החוטים, לפתוח את המחסומים, אז אתם
עסוקים מידי.
אתם תמיד עסוקים מידי.
כל שאר הדברים הרי יותר חשובים ממני.

רק לצעוק את יודעת, את בכלל לא עוזרת!
זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר!
אני הרי במילא לא נהנית כאן יותר מידי.
במקום לתמוך בי, לעזור, כל מה שאת עושה זה לצעוק עלי.
כאילו אני התיישבתי.
אבל אני לא!
זה הוא הושיב אותי.
למה את לא מאמינה לי?
את, כן, את.
חושבת שאת מכירה אותי!
הייתי חשובה לך רק כשהלכתי, אני לא מספיק טובה כשאני יושבת?!
אולי במקום להעביר ביקורת, תעזרי לי לקום?
תעזרי לי לקום!
נו כבר, תעזרי לי!