[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יגאל ערב
/
קדושים

"קדושים תהיו" הוא צווה. היה מפזר ברוחו מחשבות לבנות
בליבותינו. ואנו משתהים... רוצים לישון, רוצים לברוח, רוצים.
לעצמנו, לנו, סתם כך. ומי אנו? נבחרים שמאסו בסגולה, כוהנים
שאין בהם טוהר. שאין בהם אמונה. גופים לא ידעו מנוחה, רוצים
עדיין לישון, מתרוצצים. יתומים סתמיים שלא עוד צריכים אב. ומי
הם? אחינו הגדולים, ללא מוצא. נחושים בעוז להחליפנו, ויש בהם
שלהבת, ויש בהם טוהר. והם צועדים ללא סייג בחוצות, ובידם מפות
מסומנות וכידוני זהב, וזדון בעיניהם. ועיניהם ברורות, צחיחות,
והם צועקים אליו. אלו שנשארו אתו. הצועדים, בנים מלידה שאינם
משתהים. רוחות אפלות ללא עתיד. קדושים.
ומדוע אנו? חיפשנו בכוכבים. באפלה, באור היום. קראנו ספרים,
שיננו פזמונים. גמגמנו תפילות, בנינו תוכניות, ציירנו השערות,
שמענו הרצאות, מה לעשות. לא נבין, לא מצאנו. קיבלנו-לא-קיבלנו.
נמשיך. ומדוע הם? יצירי על, הכוכבים ענו להם. כך נדמה. גזע ללא
חת, מוכנים מלידה לשליחות הקודש. ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא
ייעפו. כבודם תמיד בסכנה, חצו כבר את גבול החיים, ונותר אחר
במקומו. לוחמים.
והיכן אנו? יקום ביניים מעורפל, סיר לחץ מעבר לקיר האטום.
קשורים בשלשלאות אל כביש סואן, מביטים שוב ושוב בתחינה לשתי
רוחות, קוראים אל העוברים ושבים, מנווטים בקושי במנהרה האפלה,
מתועתעים מאשליית הקצה. תועים במדבר באר שבע, אין מים בחמת,
בוכים על בנינו. קרועים, לא בטוחים היכן, מנחשים כי צריך. אין
מלאך. והיכן הם? עומדים רבבות על ההר הרם, משקיפים על ארץ
הקודש. מכסים את העולם בראשם, ארבה מרוסן בשדות התבואה, סביב,
היכן שהם. עולים לשמיים בסערה אדירה, לא יביטו מטה, גבוה.
ומתי אנו? תמיד ממהרים קדימה, אף פעם לא עכשיו, פנינו לנצח.
רואים את הסימן הבא, והנה אנו בו. שעון חולף בחיים של רגעים.
רוצים להגיע, רק להגיע, לא בטוחים אנה. נושבים עם הרוחות
המכוונות, זורמים במורד, מאירים דרך בפנס צבעוני. ומתי הם?
לכודים בעמק שנשכח, כלואים במחילות אפלות לא ידועות. נאחזים
באדמה מתקלפת, רואים את הרוח חולפת, בונים סכר בטוח לאט בשחור
ולבן. קפואים חזק ברגע האחד.
וכיצד אנו? בורחים אל העולם השקוף שבנינו, מסתתרים בקרום
העדין. חושבים, לומדים, מתכננים, שרים, רוקדים, בוכים, חוגגים,
קונים, מתחברים, חולמים. משקרים, מחלימים, מרגישים, סולחים.
מנחשים באוב ובידעוני. יודעים רק שאין ברירה. וכיצד הם? קוראים
אליו, מתפללים אליו, אוכלים וישנים בשמו. ניצבים אדישים
ומביטים בו, ומביטים בנו, מצחקים. מתכוננים, מתאמנים, מטיפים,
בועטים, מקללים, שורפים ברוח הקודש. שומעים ולא מקשיבים, לא
שוקלים. יודעים הכל.
ומה קולנו? קולות רינה ולחישות רועדות. מוזיקה מחשמלת ובכי
עתיק. המנון הרבים וזעקת היחיד. המוני גוונים שונים ומבולבלים
בהרמוניה צורבת. רעש גדול ודממה נוראה. ומה קולם? קול כבד של
פה אחד, זועק בחמה את אותן מילות הקודש בשפה העתיקה, מהדהד
אמיתות יסודיות מדי, מטיל חתת אלוהים בכל, כך נדמה. זעקות
כבדות על כפירה ועל עולמות אחרים, רעם יחיד ממרחק. שופר תמיד
שחוק השתיקה אין בו.
ולשם מה אנו? כדי לנסות ולבנות, לנטוע, לגשש, לשאול, לברוא.
כדי ללמד, לתת, להבין ולסלוח, לזכור ולהגיד, להאיר. כדי לרצות
ולקוות, כדי לשאוף ולאהוב, כדי לצחוק ולזעוק, כדי להכיר את
הפרטים כולם, או לחשוב שמכירים. כדי לחיות. ולשם מה הם? כדי
לעמול עצמם, לשרת נחיל שלא נח, משאב אנושי בלתי מתכלה. כדי
להשיב את כבודו ורק אותו, כדי להינעץ בכל מטרה, חצים המכירים
כוון אחד. כדי לקדש אמצעים מעוותים, כדי למצוא אחרים. כדי
לעשות מבלי לשאול, כדי לראות אור נסתר אי שם, אור רפאים,
אשליה. כדי לבטוח בגלמי עץ, כדי למות.
ומי עשנו? מתוך הצללים היינו מרכזים ניצוצות קטנים, שאריות
נצחיות, עדויות ישנות, ובכוח השיתוף נוצרנו שוב, על אף זניחתו
אותנו. כבר לא האמנו. את עצמנו בראנו. ומי אותם עשה? לו הם
זועקים, בשמו קוראים, בו הם חדורים. עיני השטנה בוהות בהם מבעד
למראה העקומה, והם רואים שם אותו בכל הדרו. הקדושה להם היא
רוח, הוא להם חיים. הוא, בדרכו ישמידו, שאותם ברא.
ומה נחוש? קשת אינסופית של כאבים כחולים שלובים וסובבים את
אודם השמחה ושחור האבל, ורקמת התקווה משתלחת בכל, ורוח השינוי
תמיד. ומה יחושו הם? הבערה על מזבחם עוד תחרוך ליבם באפר ריק
של נקמה יחידה, ועם כוויות הטוהר ינסקו על כנפי העילוי עד לפתח
גן העדן.
ומה נחלום? זוהר חדש עולה מתוך דמעות הזהב העתיקות על ההר
השוכן בדממה. יצורים הפוכים לומדים שם איך להיות אחד ולהישאר
רבים. איך להגדיר עצמם בלא המוקד, איך לחיות בעבור כולם, איך
לא לאבד דבר. והילה רעננה ניתכת על העולם כל רגע. ומה יחלמו
הם? בודדים, בודדים הניצוצות הפראיים הדועכים באפלה, ולהט החרב
המתהפכת והכרובים שומרים את דרך העולם הקדוש מפני הטומאה, בכל
עיניים טהורות וריקות.
ומה אנו? השופטים, הצודקים, הטועים. יצורי הכוכבים שחיים
בחושך, שחיים, שלא יודעים להשיב, שמחפשים. היצורים שומרי המצפן
והספרים, לא יחדלו ליפול ולא יפסיקו לקום, היצורים שכבר לא
מאמינים. אלו שכבר לא בטוחים. אלו שכבר מרגישים, מכירים,
מגדירים. צלילי עולם האמת המודע, המחשבה הצלולה, הדמיונות חסרי
הגבולות, הכופרים. ומה הם? נושאי צלב המוות האחרונים, הלבנים,
השחורים, השולחים ידיהם למעלה, אליו. היצורים האורבים בשמי
הלילה, שומרי הערכים המקודשים, מסתחררים למעלה במעגלים כי אינם
צריכים מצפן. יודעים, בטוחים משום שאינם צריכים ספרים. הכוהנים
הקדושים. והוא צווה "קדושים תהיו... כי קדוש אני".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני טקסט
פוליטי!
הייל!





פיני גרשון,
בעוד הסבר
אומלל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/10/01 14:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יגאל ערב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה