"איפה? איפה זה?" הוא המשיך ואמר בטון ציני. "אולי פה?" אמר
והרים את הכרית של הספה, מחפש מתחתיה בהבעה שואלת, שהופכת למבט
מלגלג. "אולי בפריזר? אולי במכונת הכביסה? אולי מאחורי
הארון?"
ורק יכולתי להסתכל עליו בזמן שהוא משטח את האמיתות האלה מולי.
"אני לא מוצא את זה... אתה יודע למה?"
לא הייתי צריך לענות.
"כי אין לך! לוזר".
השאלה הייתה "יש לך חיים?" התשובה הייתה "כן" מהוסס והוא היה
החבר הכי טוב שלי.
"חתיכת אפס! אתה לא רואה איך אתה נראה? אם תצא פעם מהמיטה שלך
ותסתכל במראה אז תראה איזה טמבל נהיית. מתי התקלחת בפעם
האחרונה?". הוא עבר את ערמת הבגדים המלוכלכים ששכבה
בלי הפרעה במשך השבוע האחרון על הרצפה, והתיישב למרגלות
המיטה.
התביישתי קצת באיך שהחדר נראה, ובריח הזיעה.
כרגיל, הוא נכנס בחשיבות לתפקיד של האל-דוצ'ה, ולקח אחריות על
החיים שלי. פאשיסט.
"אתה יודע מה הבעיה אתך?"
"... "
"הבעיה אתך היא שאתה לא לוקח דברים בפרופורציה. נו! אז זרקו
אותך! פעם ראשונה שזרקו אותך? לא! ובטח גם לא פעם אחרונה,
למרות שאני לא חושב שמישהו תרצה אותך כמו שאתה עכשיו"
החבר הכי טוב שלי המשיך.
"אני לא מאמין עליך. מה היא מזיזה לך ככה, הכוסית המטומטמת?"
"אל תדבר ככה על החברה שלי" אני זורק בלי לשים לב.
"על החברה שלך?" העיניים שלו מחכות בחצי חיוך לתשובה.
"לשעבר. החברה שלי לשעבר".
שוב הוא מכריח אותי להתמודד עם המציאות בפנים. אולי לו קל
לעשות את זה. הוא בחיים לא הרגיש את מה שאני הרגשתי.
"וחוץ מזה", הנה באה עוד התקפה, "זה בטח אשמתך. אם אני הייתי
היא הייתי זורק אותך כבר לפני חודשיים. אתה לא שווה את זה.
ובטח גם חרא זיון"
"וגם היא לא משהו" החבר הכי טוב שלי עובר לחזית אחרת.
"סתם פוסטמה. יהיו אחרות. יותר טובות. אתה תראה" אני מנוחם.
"אבל לא כשאתה נראה ככה" חזרנו לפסיכולוגיה ההפוכה, והמשחק
הזה
מתחיל להתיש אותי.
הבעיה איתו זה כשהוא מתחיל הוא נוטה להמשיך.
"אז מה אתה אומר. נצא מהחדר המסריח הזה ונלך לאכול משהו? פתחו
פה בית-קפה חדש, והמלצרית חמודה לאללה" החבר שלי מנסה להראות
את הצד הרך שלו. השוטר הרע כנראה יצא לשתות כוס קפה.
"אני די אוהב להיות בחדר המסריח הזה, וראיתי את הבית-קפה,
והמלצרית בת 12 בערך, ואני עייף ותעזוב אותי במנוחה" אני מנסה
לגרום לו להבין שכל האספרסו בעולם לא יפתור את איך שאני
מרגיש.
"לא נמאס לך לשכב פה ולהביא ביד?" השוטר הרע חזר מהפסקת הקפה,
בעוד השוטר הטוב מפנה לו את המקום, באדיבות כמובן.
"לא. המיטה מאוד נוחה, ולהביא ביד זאת הנחמה האחרונה שלי"
הטיעון נשמע לי הגיוני לחלוטין. מסתבר שלו זה לא מספיק.
החבר הכי טוב שלי ממשיך.
"נחמה אחרונה, מה נחמה אחרונה... תראה. אני יודע שאתה עצוב.
אבל זה לא סוף העולם" וכשהוא לובש את פאסון האימא הפולנייה
שלו,
"בסוף תהייה חולה".
זה מה שגרם לי להתפוצץ.
"מה שיגרום לי להיות חולה זה הזיוני שכל שלך. אתה לא יכול
פשוט
להניח לי? למה אתה תמיד כזה אידיוט, כשכול מה שאני מבקש ממך
זה
חמש דקות של שקט, ואתה בא לי עם שיחות נפש. לך קיבינימאט אתה
והבית קפה שלך"
אני מסתובב לקיר, וכל מה ששמרתי בבטן בשבוע האחרון יוצא,
בהתחלה בהתנשמויות מהירות, ואחר-כך ברטט מהיר של השפתיים, ואני
מרגיש דמעה מתהווה בזוית העין, גולשת בשמחה אל הסנטר ויוצאת
לחופשי. העלבון מתערבב לי עם הכעס, והגעגועים מתערבבים לי עם
העייפות, וכל מה שאני יכול לעשות במשך כמה דקות זה לבכות את
נשמתי לתוך הכתף שלו. |