כל כך כבד בפנים, והכישרון של להוציא הכול החוצה ברח ממני.
בסוף כולם בורחים.

קרה לכם פעם שפחדתם כשגיליתם ששום דבר לא מפחיד אתכם יותר?
כשהחזקתם סכין ביד ולא הייתה לכם שום בעיה ללחוץ חזק יותר.
כשהדם כבר לא מרגש, ואז אין שום סיבה להמשיך לחתוך.
כשהמשחק החולני שלי עם עצמי כבר לא מעניין אותי, כשניצחתי בלא
לפחד והתוצאה הייתה להפחיד את כולם.

כשכל האנשים שעניינו אותי פעם וחשבתי שהם אמיתיים דוחים אותי
עכשיו.
כשהבחורה שהייתה מיוחדת בשבילי הפכה להיות כמו כולן.
כשהעבר שלי כבר לא נראה לי משהו שהייתי רוצה לספר לאף אחד!

משתנה, הכול משתנה - ופתאום זה הכה בי, תמיד אני אומרת שמסביב
הכול משתנה אבל לא. זה לא מסביב, זה רק בפנים... וזה מרגיש
יותר מפחיד! מסתובב, הכול מסתובב מסביבי, ודי, אני רוצה
שיפסיק, שהרעשים שבראש שלי יצאו החוצה... שהתמונות הרעות שרצות
כל פעם שאני עוצמת את העיניים יימחקו מהראש שלי כבר!

רוצה להתעורר יום אחד  ולהרגיש כמו כולם...
רוצה להרגיש כמו שהרגשתי כשהייתי קטנה, כשהיו לי חלומות,
כשדברים ריגשו אותי... כשחשבתי שיש לי עתיד טוב!

מנסה לחשוב באיזה שלב בחיים שלי נהייתי פסימית כל כך...
אה כן, הנה אני נזכרת. כשביקשתי שדי ושאני לא רוצה ולא היה מי
שיקשיב מהצד השני וחוץ מלשמוע אותו נאנח מעליי ולהרגיש שאיך
עוד שנייה עצמות הידיים שלי מתפוררות אם רק יחזיק בי טיפה חזק
יותר.
חוץ מזה אני לא זוכרת יותר מידי, אז סביר להניח ששם איבדתי את
החלומות לעתיד שלי. שם השארתי את עצמי!

ועכשיו, חוץ מלקבל מבטי רחמים וסימפטיה מזויפת, אז קשה להגיד
שיש לי קשר עם אנשים מסביבי...