"איזון"! רוני אומר וצוחק. "אתה לא מבין, אתה פשוט לא קולט.
הכל קשור באיזון"! הוא אומר ולוקח סכין מטבח, לא סכין חד של
לייזר אלא סכין שטוח למריחה ומאזן אותו על האף.
איזון. כן, בטח...
מאז שרוני חזר מהמזרח, הוא טיפה נדפק. כלומר, רוני תמיד היה
דפוק. 5 יחידות מתמטיקה, 5 יחידות פיזיקה ו 5 יחידות במחשבים
בתיכון, ובצבא התגייס לקרבי ונהיה קצין. בקיצור, לא בנאדם כיפי
בכלל. רק שעכשיו רוני דפוק מהצד השני. הוא יושב פה איתי על
המרפסת לבוש בשרוול צהוב מגעיל שלו ומאזן. מאזן את העולם.
עכשיו הוא לוקח מזלג עקום במקצת ומאזן אותו על האצבע הלפני
אחרונה של יד ימין שלו.
האמת שאני די מעדיף את רוני כמו שהוא היה לפני הודו - עם
משקפיים, תספורת צבאית קצוצה וחצי תואר ראשון בכלכלה שהוא
התחיל לעשות עד שהוא החליט לטוס להודו - "לראות קצת עולם".
הדבר היחיד הטוב שיצא מהטיול הזה שלו זה תיבת העץ של הג'אראס
המשובח שהוא הבריח בדואר הדיפלומטי (אבא של רוני הוא דיפלומט,
עוזר שני לשגריר או משהו כזה). אבל את הג'וינט האחרון גלגלנו
שבוע שעבר, ועכשיו אין יותר ג'אראס. יש רק איזון.
מבלי להסתכל עלי, תוך כדי איזון של כף על המצח, רוני אומר:
"מה, אתה מבואס בגלל הג'אראס? עזוב אותך משטויות, אחי. יותר
מדי ג'אראס זה גם לא טוב. זה הורס את"...
אה, כן, כמובן. עוד דבר מעצבן ברוני מאז הטיול שלו. רוני אישפז
את עצמו לחודש באחד מהמקדשים האלה, מהכת של אושו או מוג'ו או
יוגלי, ועכשיו רוני הוא קורא מחשבות. באמת. הוא קורא מחשבות
שלי, של ההורים שלו, של אחי הקטן, של כל האנשים שקרובים אליו.
רק אנשים שקרובים אליו או מתחילים להיות קרובים אליו כמו
בחורות שהוא מתחיל לדבר איתן בפאב ואז טראח! הוא כבר יודע מה
הן רוצות, ואיך, ומתי. ועכשיו לרוני החנאנה, עם הלונגי הצהוב
המגעיל שלו ותספורת ההארי קרישנה הקצוצה יש המון זיונים. פול
זיונים. עם הבחורות הכי כוסיות, אלה שהיינו הולכים פעם לפאב
וקוראים להן "נרות חנוכה" - לראות ולא לגעת.
זה הורג אותי. עד שבן אדם עובר חויה על טבעית ומתחיל לקרוא
מחשבות של אנשים הוא משתמש בזה כדי להשיג זיונים. זה לא בסדר.
זה כמו לרמות. אם לי הייתה את היכולת של קריאת המחשבות, הייתי
משתמש בזה כדי...
"לעשות כסף"? רוני מסתכל עלי, נראה כמו פסל סביבתי של סכו"ם.
"לא, לא, לא, כבר אמרתי לך  איך זה עובד, נכון? איזון, איזון,
איזון. הכל איזון. ברגע שהכל מאוזן, אתה הופך להיות חלק מהכל,
והכל הופך להיות חלק ממך. אני יודע את המחשבות שלך כי אני אתה,
ואתה אני, ואז אני יכול לדעת מה אני חושב. אם הייתי עושה כסף
מהעניין הזה הייתי כבר מאבד את זה, כי יש לי כסף מהקבע של
הצבא. אבל בנות... אתה הרי יודע שלא הייתה לי בחורה עד הודו.
אתה יודע. עכשיו - עכשיו אני מאזן את הכל".
"אז אולי תשיג גם לי איזה זיון"? אני צועק עליו. "אני כבר חצי
שנה עושה סקס עם עצמי"! זה נכון, זה נורא. זה מתסכל לראות את
רוני ככה בקלות לוקח את הבחורות הכי שוות, ואני צריך להתחיל
לנחש מה הזו שמולי באמת רוצה.
רוני מסתכל עלי בפרצוף של שלווה קוסמית. "לא. אתה זיינת מספיק
בחיים שלך".
"יופי רוני. תודה, באמת. יאללה, איפה הסיגריות שלי", אני קם
מהמרפסת ונכנס אל תוך הבית של רוני, מחפש את המרלבורו לייטס
ואת המצית.
רוני כבר עומד על הקצה של המרפסת באיזון מושלם עם סט שלם של
כלי אוכל על כל אבריו. "הכל איזון, טל"! הוא צועק לי. "הכל
איזון! אתה לדוגמא, בן אדם שקט, נחמד, חביב. אתה צריך לפצות על
זה אם אתה רוצה להגיע לאיזון אמיתי. קצת תוקפנות! קצת
אגרסיביות! תהיה קצת בן זונה, תראה קצת רוע"...
ופתאום רוני קולט אותי, ואת מה שהוא אומר לי, והוא קופא במקום.
הכיסא שאני זורק עליו פוגע בו בדיוק במותן.
ואז רוני מאבד את האיזון שלו, שם על קצה המרפסת...

וואו. כמה כוסיות יש כאן. כמה כוסיות. חבל על הזמן. כל הבחורות
שהיו בזמנו עם רוני.
האמת, קצת לא נעים לי מההורים של רוני. הם בוכים פה על הארון
שלו, ואחותו שהגיעה להלוויה במיוחד מארצות הברית בכלל היסטרית
שחבל על הזמן, אבל מה לעשות, באמת שאני צריך להיות קצת מניאק
כדי להגיע לאיזון. אפשר לקרוא לזה המורשת של רוני, הצוואה שהוא
הותיר לי.
חבל שאני לא יכול לספר את זה להורים שלו.
כולם פה ממש קרובים, וזה טוב, זה עוזר לי. יש פה איזו בחורה
רזה עם שיער ארוך שחור, אף קטן וחמוד, עיניים ירוקות ופה
מקסים. היא בוכה, ואני רואה את זה כאילו זה כתוב לי בכתוביות
כמו התרגום של הסרטים בתוך הראש:
"כמה אני צריכה חיבוק של מישהו עכשיו".
אני מתקרב אליה, נראה עצוב, ומחבק אותה (ושם לב שיש לה גוף לא
רע בכלל) ואומר משפטים כמו "יהיה בסדר", "אל תבכי", "די, די"
ו"לא נורא". וזה עוזר, והיא נצמדת אלי.
"איך קוראים לך"? אני שואל.
"מיכל", היא אומרת ומסתכלת עלי מקרוב כשאנחנו עדיין עמוק בתוך
חיבוק הנחמה הזה.
"לי קוראים טל", אני אומר ומסתכל לה עמוק בעיניים, וכשאני עושה
את זה עובר לי מין פלאש כזה בראש, פלאש שאני יודע שהגיע ממנה,
שלי ושלה מחובקים על איזה ספסל מאוחר בלילה.
"את אולי רוצה ללכת למקום אחר, ולדבר על איזו כוס קפה"? אני
שואל, כאילו בתמימות ורואה (איזו הפתעה...) איך היא עושה כן עם
הראש ומנגבת את הדמעות מהעיניים עם הגב של הכף יד.
אנחנו עוזבים את ההלוויה, והיא נצמדת אלי בדרך אל האוטו.
אה, רוני כמה שאתה צדקת. החיים באמת נראים טוב יותר כשאתה במצב
מאוזן...