אנשים, בבקשה תקראו עד הסוף לפני שאתם עוברים הלאה. זה ממש
חשוב. לי. זה נכתב ממש מעומק הלב...

כמו דה ז'ה וו.
כל הסיטואציה חוזרת על עצמה.
שוב אני עומדת באותה הצומת, ידי מלאות בפלאיירים וסטיקרים
מסוגים שונים, אך כולם אומרים בסופו של דבר את אותו הדבר:
"תבחרו באיחוד הלאומי - מפד"ל, כי רק הן ייצגו את הציבור הדתי
לאומי בכבוד ויצילו את הימין מנפילה חוזרת."
גם אתם מרגישים את הזיוף שבזה?
אותם האנשים שאיכזבו אותנו בפעם הקודמת, מפריחים הבטחות ללא
כיסוי, ואנחנו שוב נשלם את המחיר, ואנחנו שוב מאמינים להם - כי
למי נאמין?
אהבת אחים, אהבת הארץ ושלמותה, אלו ערכים שמגדלים אותנו עליהם,
ואנחנו כמו רובוטים, שכפולים אחד של השני, חוזרים על הטעויות
של קודמינו.
כולם אומרים שהנוער הוא הכוח, כי הוא העתיד של המדינה. אה, כן?
באמת? אז למה לא הקשבתם לנו כשעמדנו בהפגנות, בכיכר ציון
ובכיכר רבין - או כפי שרבים מאיתנו ממשיכים לכנותה - כיכר מלכי
ישראל? איפה הייתם כשעמדנו בצמתים? כשחילקנו פלאיירים? כשעברנו
מבית לבית ודיברנו עם האנשים? וכן, גם כשחסמנו כבישים? הא? למה
אז לא עמדתם לצידנו? איפה הייתם? כן. אנחנו יודעים. קראתם
עיתון וראיתם טלויזיה - אותנו - בבית מהכורסא. זה בדיוק מה
שאנחנו צריכים - מעודדות מאחורה. ברור.
זו המדינה שלנו לא פחות משלכם, אבל כשאנחנו נלחמים עליה
ופועלים למענה, אתם מגחכים, מביטים בנו בשעשוע וממשיכים ללכת.
"אח, הנוער של היום. ילדים טיפשים. חושבים שיצליחו לשנות את
העולם. אוי, היו ימים, כשאני הייתי צעיר ואידיאליסט..." אתם
טובים בדיבורים, בזה אין ספק.
אבל זה מכאיב. זה פוגע.
"הם לא יודעים מה טוב בשבילם" אתם אומרים. אה, כן? באמת? ומי
אמר שאתם יודעים, הא?! מי נתן לכם את הזכות לקחת חלק מהארץ שלי
ולתת אותה לרוצחים של בן דודי? לאלה שגרמו לסבל כל כך רב לחבר
שלי, שעכשיו לעולם לא ישוב עוד ללכת? לאנשים שבגללם הוציאו את
אחי מהבית שלו? ולרבים כל כך מאחינו בני ישראל שנרצחו, נפגעו
בגופם או בנפשם? מי נתן לכם רשות להכניס אותם לתוך בתי הכנסיות
שלנו?מי שמכם מעלינו?!
מילא אם הרוב היה איתכם, אבל הוא לא.

איש נחמד במכונית לבנה לוקח פלאייר ואומר תודה.
אחר - מתעלם מאיתנו.
אישה שלישית מתופפת בעצבנות באצבעותיה המטופחות על ההגה ומסמנת
בראשה לשלילה.
בחור צעיר שכלבו מוציא ראש מהחלון מברך אותנו ועובר את הצומת
בצפירות לאות הזדהות.
אישה מבוגרת עם שלושה ילדים במושב האחורי צועקת "תתביישו לכם!
כפיה דתית! אתם הורסים לנו את המדינה!" אני מתאפקת שלא לענות
לה כשהילד הגדול יותר מוציא לי לשון ועשה תנועות מגונות
מהחלון.
שני צעירים במכונית עם גג פתוח לוקחים סטיקר ומבקשים עוד כמה
בשביל המכונית של ההורים.
קבצן זקן מתעצבן עלינו שאנחנו תופסים לו את הצומת ולכן אנשים
לא רוצים לתרום לו, ואנחנו באנו לעורר אהבה - לא שנאה, אז בלי
וויכוחים אנחנו עוברים לצד השני של הצומת.
שם מתחיל להיות הרבה יותר מעניין.
מכונית של ברסלברים נעצרת לידנו, והם יוצאים ומתחילים לרקוד
איתנו "הקדוש ברוך הוא - אנחנו אוהבים אותך!" אוף שימחעס
לשלטון.
נהג משאית מגודל וקרח עם גופיה שחושפת קעקוע על הזרוע מבקש
שנדביק בשבילו את הסטיקר על הפגוש, "כדי שזה מה שהאנשים שאני
נכנס בהם יראו לפני המוות."
שתי ילדות שמטיילות עם כלב לוקחות ערימת סטיקרים כדי לחלק
לחבר'ה, ואנחנו מתקשרים לבקש עוד אספקה.
הפלאיירים מתחילים להיגמר במהירות כאשר נהג אוטובוס לוקח חבילה
ומעביר בין כל הנוסעים שלו.
נער צעיר במהלך טסט מתעניין אם יש לנו סרטים כתומים. מצטערים.
אין. לא שמעת? פינו כבר את הגוש. איפה היית בחודשים האחרונים?
הטסטר מזעיף פנים. מסתבר שהוא נפל על טסטר לא ימני במיוחד.
אופס - כנראה שהבחור נכשל. באשמתנו.
מה, לא ידעתם? הכול באשמתנו. הטרור, השנאה בעולם, נפילת מגדלי
התאומים, הצונאמי, ההוריקן בניו אורלינס. מגדל פיזה עקום
באשמתנו. העולם מתחמם באשמתנו. החור באוזון, סכנת ההכחדה של
דובי הפנדה... דמבלדור מת באשמתנו. מה, לא ידעתם שסוורוס סנייפ
בעצם יהודי?
טוב, אולי קצת הגזמתי, אבל הבנתם את העיקרון.

כבר מאוחר.
אנחנו אוספים את עצמנו לכיוון תחנת האוטובוס שמעבר לפינה.
כשהו מגיע, חבורת צעירים יורדת ממנו, כולם לבושים במיטב
האופנה. או לפחות השאריות שלה, ומתחילה לצעוד לעבר פתח המועדון
הקרוב שממנו בוקעת מוזיקת טראנס רעשנית.
אני מביטה בהם בעצבות, וכמה מהם מחזירים לי חיוך לגלגני.
הנהג שואל אותי אם אני מתכוונת לעלות, ואני מתנצלת וממהרת לטפס
במדרגות, מוציאה את הארנק שלי.
החבר'ה ההם ממשיכים ללכת, צחוקם נבלע בהמולת האוטובוס שמתחיל
לנסוע, ואני מתיישבת לצד החבר'ה שלי, שמתחילים להחליף חוויות
מהיום העמוס שעברנו. מספרים על אנשים שפגשו, שדיברו, שצעקו,
שצחקו... כל מיני ירידות והקנטות על בני אדם שונים ומשונים
שעברו אצלנו. "מה דעתכם על החבר'ה שראינו עכשיו?" מישהו אומר.
"הם לא כמונו. הולכים למועדונים ושטויות. הנוער שלנו אידיאלסטי
באמת. אנחנו באמת נוער טוב." ואני מוסיפה בלב "נכון. אנחנו
באמת נוער טוב ואידיאליסטי, ושחצן ומלא מעצמו, שיותר מדבר מאשר
עושה. נוער שחש את עצמו טוב מאחרים, ומיוחד. כל היום שאלתי "מי
שמכם?!" ועכשיו אני שואלת "מי שמנו?! "..."

יום מדהים. יום של עשיה אמיתית - אין ספק - נגמר עם טעם רע
בפה.

מי שמכם? מי שמנו?
                   הקדוש ברוך הוא. זה מי.