המחשבות התערבלו לו בראש.
מסביב מזג האוויר התאים את עצמו, חום הופף לקור, הופך לרוח,
לגשם, לשרב. הרוחות התערבלו.
עונת מעבר.
הוא הלך בשביל עולה לאיטו לבוש לבן. מסביב האור התעמעם, היום
מתערבל עם הלילה. הוא עולה לבית הכנסת לביקור השנתי שלו, היום
זהו ערב יום כיפור.
נכנס לאולם מתערבב עם האנשים, הטלית מתערבבת עם הלבן של
הבגדים. יושב במקומו לוקח סידור, הקולות מתבלבלים ביחד
ומתחילים להצטרף קול לקול, תו לתו, אדם לקהל לקול אחד לתפילה
אחת... והחזן מבקש להתפלל עם העבריינין.
הוא מצטרף לקהל לתפילה. בפנים המחשבות רצות מבולבלות. מחשבה
רודפת מחשבה, בלי סדר או רצף. הכל צף ועולה למעלה גם ובייחוד
מה של רצה לחשוב עליו. "כולהון אתחרטנא בהון" הוא עונה עם
הקהל.

ובראש התמונות רצות, הים והחולות והבית שם עם הגג האדום
והאנשי, אך האנשים. תמונות שאי אפשר לשכוח למרות שהוא רוצה אבל
גם לא.
"נדרנא לא נדרי" הבטחות שהבטיח לעצמו עכשיו לפני שנה עומדות
למולו חלולות ומחוללות. והוא מרגיש חלול מפחד להבטיח כבר יודע
שלא יעמוד בהן, ובכל זאת מבפנים הצד הטוב יותר שבו (לפחות ככה
הוא קורא לו) מבטיח שוב. כך כשהוא עומד פה עטוף בקהל נסחף
בשירה.
הוא מכה בליבו בווידוי, והמחשבות רצות, נפתחות. כל מה שלא חשב
לא העיז, לא רצה עולה כמאליו והוא רועד מתחת לטלית. מתערבל עם
המחשבות והמילים שיוצאות לבדן מהפה "על חטא שחטאתי בגילוי דעת"
"מה אומר לפניך ומה אספר הרי הכל גלוי לפניך" והוא יודע הוא
מכיר את עצמו ועכשיו הוא לא יכול להסתתר.
הכל גלוי וידוע לפניו והפעם הוא חייב להסתכל. והקצב גובר
והתפילה עולה, הוא כורע בענווה ועומד ביראה מנסה לשכנע את עצמו
בחסד וברחמים לעצמו. הרי הוא מכיר את עצמו את כל החולשות
והפחדים, את כל הנפילות הקטנות.
הרי הוא מכיר ויודע הכל גולה עמוקות וחוקר נסתרות והכל נפתח
ועולה לפניו ביום הזה, ברגע הזה ואולי...

אולי הוא יכול לסלוח לעצמו למחוק את מה שהיה ולהתחיל מחדש לבן
כמו הבגדים שהוא לובש.
הרי כל שנה הוא עושה את זה ובסופו של דבר זה נגמר באותו מקום-
באמונה. בעצמו, באחרים במקום.
ובסופו של דבר כשהוא יוצא החוצה, זה נשאר בפנים. סוג של תקווה,
של אמונה ובעצם סוג של התחלה.