אני מרגישה שאני נלחמת בתחנות רוח.
כל דבר, אני צריכה להילחם.
יש את אלו שהדברים באים להם בקלות ויש את אלו, כמוני, שהדברים
באים לאחר מאבקים קשים ואולי גם לא באים מעולם.

בזווית העין אני רואה ענן ורדרד. אני אף פעם לא מולו ולא
בתוכו. הוא תמיד נותר בזווית העין. ואילו מולי ענן שחור משחור
חשכת עננים עופפת אותי ולא נותנת לי מנוח.

ברקים ורעמים מכים ללא סוף ואילו אני נלחמת בתחנות רוח.

כל שרציתי היה חיים פשוטים, לקום בבוקר ולחייך. אך מתברר שהדבר
הכי פשוט הוא הדבר הכי קשה, הדבר שבשבילו צריך לעבוד ללא הרף,
עבודה קשה ומפרכת, עבודה שגוזלת כל אפשרות לחיים, עבודה שלא
נגמרת אלה רק נמתחת ונמרחת לכל עבר. ובזווית העין עדיין מבצבץ
לו אותו הענן, ורדרד כמו חזרזיר לא כשר.

אני בסך הכל רוצה לחייך, נמאס לי מהמלנכוליה והאפילה, נמאס לי
מהדאגות והיסורים, נמאס לי לפחד ולחשוש. אני רוצה ללכת בבטחה
בשביל המלך.

כל הטרגדיות מסביב, כל השדים בארון, העול על הכתפיים. אני רוצה
לפשוט הכל, את בגדיי את עורי, את הגעגועים לנעול בתוך קופסה,
את הזכרונות לפתוח ולהנציח.

במשפט אחד אני יכולה לסכם את הכל: נמאס לי!

אך לא, אין לי שום מנוס. החיים מעיפים עליי מכל עבר פצצות
חרדה, ואני צריכה להתכופף תחת רימונים, לחמוק מקליעי רובה,
לברוח ממפגע טילים. אך מדי פעם אי אפשר להתחמק ומשהו פוגע.
וכשזה פוגע זה חודר כל כך עמוק, זה חודר מבעד להכל. שום דבר לא
יכול לעצור את זה, פשוט ככה, לא שואל ולא איכפת לו, פשוט
פוגע.

בנגיעה קטנה במשהו טוב, אני מוצפת תקווה, אני מנסה לשרוד, מנסה
להתקדם. אבל הפחד הזה מקפיא אותי על כל צעד ושעל. הוא גורם לי
לשכוח את המטרות ורוצה לגרום לי לחזור הביתה להתכרבל מתחת
לשמיכה לישון, לישון ולחלום על משהו אחר. על מציאות פחות
עגומה, על זה שאולי יום אחד אני אתעורר בבוקר עם חיוך על
הפנים.