הוא נתן לה נשיקה...
על הלחי.
כמו ידידים טובים וותיקים.
לחץ לחבר החדש שלה את היד. בחוזקה. עם חיוך.

הוא היה מרוצה מעצמו. הצגה נפלאה... ועוד בהתראה קצרה כזאת! מי
ציפה שהוא יפגוש אותה ואת הבחור החמוד הזה בפיצרייה בבילוי יום
שישי סתמי? הוא ראה אותם מרחוק, ובעוד שהתקרב תכנן לעצמו בראש,
וככה תוך אפס זמן, הציג בצורה נפלאה אקס-ידיד שהתגבר ומבין...
או אולי אקס-צבוע שנראה נחמד אבל לא אכפת לו. ככה הוא קיווה.
הוא שיחק עם הסכין על הצלחת בחוסר עניין ולא אכל כמעט.
מובן שלכולם היה די ברור ושקוף שלראות את החברה שלך לשעבר
מתחרמנת, כאילו אין אלוהים והמחר כבר לא יבוא, עם איזה בחור,
פחות משבוע אחרי הפרדה ביניכם, זה לא נעים.
"לא אמור להיות לי אכפת", הוא אמר לעצמו בקול ביקורתי וכועס,
"נו באמת! בן אדם! תתבגר!" אבל היה לו אכפת, ומן הסתם טיפשי
היה להעמיד פנים שלא.
"הוא אפילו לא חמוד!" חירבש לעצמו, ומיד הוסיף "לא שאני מבין
בזה, כן?" היה חם ומחניק. אולי בגלל זה הוא הסמיק, והאוזניים
האדימו. הוא לא ידע מה לעשות, ורק שיחק עם הסכין על הצלחת
בחוסר עניין.
הוא הבטיח לעצמו לא להביט, והוא לא הביט.
"אני לא רואה שהם מחזיקים ידיים ומדברים. היא צוחקת מהבדיחות
שלו. עכשיו הם מתנשקים אבל אני לא רואה את זה. אופה! יפה
יפה... אנחנו מתקדמים... גם את זה אני לא רואה..."
הוא לא הביט, מה פתאום. הרי לא אכפת לו. ולמה שיהיה?

הוא שיחק עם הסכין על הצלחת בחוסר עניין. הוא לא שם לב כשהוא
קם, התקדם לכיוון השולחן שלהם, הסכין עדיין הסתובב כה וכה
בידו.
הוא עקף את השולחן מהצד, עבר את המושב של הבחור, הגיע עד המושב
שלה, עמד קצת ותקע את הסכין עמוק בצווארה, מופתע בעצמו, לא
פחות מהקורא כרגע. אבל כן, תקע אותו בכל כוחו בחלק החשוף
לפגיעה והדורש כל כך. בעצבים, בשנאה משתחררת, בכעס מתפרק. דם
ניתז לכל הכיוונים. הוא שלף את הסכין ותקע אותה שוב, כך שהחור
הראשון התרחב, או אולי נוצר חור חדש. בינתיים הקהל צעק, וברח
עם הידיים מתנופפות מעל הראש בחיפזון, תוך שהם זורקים ומשאירים
את האוכל, התיקים והמעילים. הוא שלף אותו ותקע בפעם
השלישית...

וכאשר פתח את עיניו - הסכין עדיין מטייל כישראלי טוב על צלחתו
בסיבובים - הסתכל לעבר השולחן המקולל, וראה אותם משלמים
ומתלבשים.
היא נופפה לו בחיוך. הוא לבש חיוך מאושר, נופף חזרה, והם הלכו.