שוב המנגינה שעוברת לי בין כל התווים שיש בי,
מנגנת בי אותו ניגון ותיק.
שוב אותו פזמון שיורה בפנים את כל הצלילים ששרתי,
את הגעגוע לצלילי ילדות מחניק.
ואולי אתה ואולי אני, את כל הצלילים שכחנו,
מנגנת בי ניגון ללא תווים,
מנגינה נוגה עוד שרה לה תווי יגון שחשנו,
מזמזמת שיר כאב ללא מילים.

וניגון ותיק שנשכח הרחק בין כל החומות שלנו,
מתבטא כיום במילים של אחרים.
שוב קוראת אני את כל הדפים שכה מלאים הם בנו,
רק צלילים ספורים אתנו נותרים.
מנגינה נוגה עוד שרה לנו שיר זכרון ילדות,
מותירה בנו חותם שלא נשכח.
והצליל האחרון שמתנגן באיטיות,
הוא הצליל בו אהובי שלי נלקח.

ואולי אתה עוד שר לי בין אלפי המלאכים,
מנגן שירים שאז ניגנו יחד.
והיום אני כל כך אוהבת נזכרת בימים,
שניגון ותיק אחד גרם לי נחת.
מביטה בך אהוב שלי עיניי אל המרומים,
ושומעת את קולך מבין כל המוני קולות.
אוי אהוב שלי הניגון ההוא שומר אותי בחיים,
מנגינה נוגה מתאבלת על חלומות.
אהובי אתה הן כל המנגינות.