חודשיים אחרי שאפרת נסעה, רציתי לכתוב לה מכתב אהבה. אבל לא
ידעתי איך. אף פעם לא כתבתי מכתב אהבה לפני זה. קיבלתי כמה, זה
נכון, והם בדרך כלל עוררו בי רגשות מבוכה וחוסר נוחות, אבל כל
זה בכלל לא עלה לי לראש כשהתיישבתי לכתוב לאפרת מכתב אהבה.
איך מתחילים מכתב אהבה? חשבתי לעצמי. מה בכלל כותבים בו?
רגשות אף פעם לא היו הצד החזק שלי. להרגיש אותם, כן. לאתר
אותם, למפות אותם, לחשוב עליהם, לנתח אותם, לטחון אותם עד אבק
בשיחות תיאורטיות על דברים שלא באמת קיימים - בטח. אבל לדבר על
הרגשות שלי, כשהם רלוונטיים, עם האדם הנוגע בדבר - משימה כמעט
בלתי אפשרית בשבילי.
"אני אוהבת אותך?" כשאני באמת מתכוונת לזה? כמה פעמים בחיי
הייתי מסוגלת להוציא את המשפט הזה מהפה שלי? מעט מדי.
גם אפרת לא הייתה טובה בזה במיוחד. או שאולי היא כן הייתה,
והיא פשוט לא חשפה בפניי את הצד הזה. שתינו היינו עסוקות מדי
בלשמור על החזות הקרירה שלנו. אבל אני בערתי מבפנים. את לא
יודעת כמה בערתי מבפנים. כתבתי על הדף. ומיד מחקתי, והוספתי
מתחת "כמה קיטשי". קימטתי את הדף. נזכרתי בה יושבת מולי, על
כיסאות הקש בחדר שלי, בגב זקוף, גופייה קיצית, נועצת בי את
המבט העמוק הזה, המתגרה, המסתיר.
"מה את חושבת עכשיו?" שאלתי אותה, שאלה שאני אף פעם לא שואלת
אנשים כי בדרך כלל אני מצליחה לנחש. היא לא ענתה כמובן. שילבה
רגליים והמשיכה להסתכל.
האמת שאף פעם לא הבנתי למה בכלל רצית להיות בקשר איתי. כתבתי.
כמעט לא דיברת, לא שיתפת, לא נתת לי להיות חלק מעולמך, ובכל
זאת, נענית בכל פעם לנסיונות התקשורת ההססניים שלי. כאילו
בכוונה כדי להתעלל בי, חשבתי מדי פעם, למרות שידעתי שאת לא
כזאת.
זה לא מכתב אהבה, חשבתי לעצמי. זה מכתב האשמה והלקאה עצמית. גם
אותו קימטתי וזרקתי לפח.
שוב צץ ועלה לו זיכרון, על הפעם ההיא שהיא ישנה אצלי. כל מה
שהצלחתי לזכור מאז זה את החום הכבד שגרם לי להתהפך בשנתי
ולהתעורר מזיעה, ואת המתח הנורא מפני משהו שלא עמד לקרות. היא
שכחה אצלי חולצה בפעם ההיא. אמרה שזה בסדר, שאני יכולה לשמור
את החולצה לעצמי. אף פעם לא לבשתי את החולצה הזו, אבל אני
זוכרת שבאחד הימים, כשהיא עוד שכבה לי על המיטה, הסתכלתי עליה
ושמתי לב שהיא פרומה בשוליה. פרימת חולצות... מעשה כזה שנעשה
בהיסח הדעת כשאין משהו יותר טוב לעשות עם האצבעות. ואולי אף
בעתות של מתח ולחץ.
אני חושבת שפעם הערצתי אותך, כתבתי לאפרת. פעם הערצתי הרבה
אנשים. היה לי קל מאוד להתחיל להעריץ מישהו. כולם תמיד נראו לי
כל כך יותר ראויים להערכה ממני. יותר מוצלחים, יותר יפים, יותר
מגניבים. אבל אני חושבת שאת היית האדם האחרון שהערצתי. את
מבינה, הבעיה בלהעריץ אנשים שקרובים אלייך היא שתמיד תתאכזבי
מהם, כשתגלי שהם לא מושלמים. אז אני כבר לא מעריצה אותך, כי את
לא מושלמת. אבל אני אוהבת אותך. ובזה אני באמת כבר לא יכולה
לשלוט.
קיפלתי את הדף ושמתי אותו במעטפה. ניגשתי לארון ופתחתי מגירה,
ממנה הוצאתי חולצה מקומטת. משכתי חוט שבצבץ משוליה עד שנקרע.
שמתי את החוט בתוך המעטפה וסגרתי אותה.