די!!!
צאי לי מהראש!!!
כותב עכשיו, לא מסתכל אפילו מה אני כותב, פשוט נותן ליד שלי
להגיד, לצרוח את מה שאני מרגיש, כי אני חשוב שאם זה יעבור קודם
כל דרך הלב, פשוט לא יצא כלום.
לא רציתי לנתק קשר, לא רציתי שזה יגמר ככה, ממש לא ככה, כי זה
לא מתאים לי, וזה לא מגיע לך. לא משנה מה אומרים או מה קרה.
כי הרי אני לא יכול להאשים אותך נכון?
כאשר ישבתי מחוץ לבית שלך, שעות על גבי שעות, יום אחרי יום,
לפעמים אפילו לא התקשרתי להודיע לך שאני מגיע, כי חשבתי שפשוט
אין צורך, וכשכן התקשרתי, היית חולה, או לא יכולת, או היית עם
החברה שלך (מאוד מוכר לי מאיפשהו).
כמו איזה סוטה, הייתי מסתכל עליך מהחלון, מכינה לעצמך שוקו חם
בבוקר, קוראת איזה ספר על רגשות של בני הנוער או איזה בולשיט
אחר.
יושב, ומסתכל, ולא חושב שמשהו לא בסדר, כי הרי אהבתי אותך...
כמה אהבתי אותך...
הפעם הראשונה לא באה כל כך חזק, הרי ידעתי שזה יקרה, זה היה די
צפוי.
את לא יודעת מה עבר עלי בצורה רגשית בחודש הזה, כל כך לא
יודעת!
ואז פתאום, כאשר אני כבר לא שלך, ואת לא שלי, פתאום קפץ לך
משהו בראש? נזכרת? אז הייתי מאוהב, או עיוור.
כמה אהבה...
הפעם השניה, פשוט לא הבנתי למה, כי לך לא התאים? אז למה ניסית
מההתחלה??? כי הרי ידעת שזה מה שיקרה בסוף??? למה נתת לי
לחשוב, להרגיש אחרת!? גרמת לי לכאב!
ועכשיו אני שייך למישהי אחרת, ופשוט לא רוצה לזכור אותך, או
להיזכר בך, כי את לא יודעת כמה זה כואב, כמה לילות לא ישנתי כי
חשבתי עליך, עלינו.
כל כך הרבה אנשים אמרו לי שאני אידיוט, פשוט טיפש שאני אוהב
אותך, או אהבתי...
את יודעת מה מישהי אמרה לי כשאמרתי לה שחזרנו???
"למה?!"
ה"למה" הזה, כל כך מהדהד לי בראש, שאם לא הייתי עיוור, והייתי
צריך עיניים, אני חושב שהיה יותר טוב עכשיו.
והאלכוהול כבר לא עוזר, התרופות לא מרפאות, השיכרות לא משכיחה
את הכאב הזה, את האהבה הזאת.

"אני מרגיש, דק, כמו חמאה שמנסה להתפרס על יותר מידי לחם"
- ג'. ר. ר טולקין

ואני חושב שאני אשאל אותך משהו שכנראה שאלת אותי כבר.
גם אני עוד אחד???

כי את לא היית!
אהבתי אותך!!!
ואת לא אותי!
אז אין לך שום זכות! להטיף לי מוסר!
ואני לא הופך את עצמי לקדוש מעונה... בעצם... למה לא??? מה
עשיתי אי פעם, שפגע בך??? או שעובר את הכאב שאני עברתי
בגללך
ולא, לא דווקא על הלילה הזה, כי את המקרה הזה, שכחתי, ולא
איכפת לי, אף אחד משניכם לא אשם, אני מאשים רק את עצמי על
הלילה הזה.
על כל התקופה הזאת, שבכלל נתת לי לאהוב אותך!

מצטער שזה יוצא ככה, אבל אני נפתח אליך כרגע, אני ממש מוציא את
כל מה שאני באמת חושב, ולא באמת ממתין לתשובה, פשוט, רוצה
שתפנימי.

כותב את זה ביסורים, פשוט כואב לי לכתוב את כל זה, להקיא החוצה
את כל הזפת שהיתה תקועה לי בגרון כבר חודשים, ולא, זה לא בגלל
כמות הסיגריות שאני מעשן, זה כל הדמעות, שפשוט לא פרצו לי כבר
המון זמן, בוכה מילים, אני אוהב לקרוא לזה, כל פעם שאני מרגיש
שאני הולך לבכות, אני כותב, אולי בגלל זה אני לא מסוגל לבכות?
כי אני כותב יותר מידי?

אז מה כבר ביקשתי ממך? קצת מרווח? קצת התרחקות? עד שהכל אצלי
ירגע ויסתדר? כי זה כל מה שאני רוצה, לא שיחות ארוכות לתוך
הלילה, פשוט, רוצה מרווח... לא, זאת לא המילה הנכונה, אני
צריך מרווח.

אבל בסוף, רק רציתי שתדעי שכל האלכוהול שבעולם, כל המרווח
שבעולם (ואני חושב שהראתי שפה זה נכון) כל הדם שבעולם, או
הדמעות, או כל אהבה אחרת, לא ישכיח לי, לא ימחק, אותך.
כי זה מה שאת, את צלקת, על הלב שלי...


תאו.
19/20.3.06