האם יתכן שאני לא אוהבת אף לא אחד כהוא זה, וכל ההתבוססות הזו
ברגשות המדומים שלי, נועדה אך ורק על מנת לספק לעצמי ולו מידת
מה של בידור ועניין, בתוך האפרוריות והחד-גוניות של היומיום?
חשבתי על זה כל כך הרבה פעמים שזה בהחלט כבר נראה סביר מאוד.
ועם זאת, איני יודעת מהי אהבה.
מצער להודות באמת שכזו אך היא בעינה עומדת ואם ארצה להיות כנה
עם עצמי ועמכם עליי להציגה כאן לטובת המשך הדיון.
וכך, בתור אחת שעוד לא זכתה להנות מחסדי האהבה, קשה לי מאוד
לעמוד על טיב רגשותי.
יכולה אני, כמובן, להתבסס על אותה קלישאה משומשת לבלי היכר
אותה מציגים בפני על מרקע הטלויזיה באינספור סדרות וסרטים,
בטענה שממצא זה הוא טוב מכלום. אם זאת אכן אעשה פירושו של דבר
שאיני חיה בכלל באותו יקום בו מתרחשת אהבה שכן הדמיון היחיד
בין סיטואציה רומנטית "כמו בסרטים" לבין משהו שאי פעם קרה לי
בחיים היה כשבחור ניסה לנשק אותי בפעם הראשונה על משטח גינון
וכמעט נפל תוך כדי.
ועל הצהרות אהבה אין בכלל מה לדבר. לא גלויות, לא כתובות, לא
מרומזות. שום דבר.
הכי קרוב שהגעתי היה להוציא מבחור שהייתי מאוהבת בו (כאמור, עד
כמה שאני מסוגלת לאור העובדה שאין לי מושג מהי אהבה) פתק שרשום
עליו: I like you.
נחמתי היא בכך שגם רוב חברותי לא זכו לשמוע סרנדות, ואף אחד לא
השתלט על שום מיקרופון בשום טקס יום השואה כדי להכריז שהוא
אוהב אותן.
מתוך כך אני נוטה להאמין שאת הגדרת האהבה אני לא אמורה לחפש על
המרקע.
כאן נותרתי עם אותה אהבה שכה מרבים לכתוב עליה ושאכן מצטיירת
כנשגבת יותר מהגיבוב הנדוש שמצוי בשפע בכתוביות.
כאן גם מתחילה הבעיה שכן לעיתים אותה אהבה ספרותית היא כה עזה
ובלתי נתפסת שאני חייבת להודות כי מעולם לא נתקלתי בה בקרב
מכרי או הסובבים אותי ועל כן גם אהבה זו לא קיימת ביקום שלי.
דיון תמציתי מוביל אותי לאחר דקות מספר של מחשבה אל אותו מבוי
סתום שבו פתחתי: האם אני אוהבת?
יש ימים בהם אני יכולה לשכנע את עצמי שכן אבל רוב הזמן אני
מרגישה עמוק בתוכי שלא.
ועם זאת אני תמהה, מה מניע אותי לחשוב כל כך הרבה על אותם
אנשים, שאיני בטוחה שכלל מטריחים את מוחם הזכרי בזוטות שכמותי.