רציתי לכתוב על המון דברים
חלקם שמחים, חלקם עצובים.
רציתי לצייר 80 ציורים,
חלקם שחורים-לבנים לפעמים צבעוניים.
רציתי לומר מלא דברים,
חלקם כוזבים חלקם אמיתיים.
רציתי לשיר הרבה שירים
רובם לא שלי (כי לא כולם כשרונות מקבלים)
רציתי לצעוק ורציתי לבכות
ורציתי יד, נעימה שכזאת,
זאת שתחזיק וזאת שתלחץ.
ואוזן שתקשיב ועין שתראה.
אבל על דברים לא כתבתי.
וציורים, לא ציירתי.
ושירים... שירים בטח לא שרתי.
ולא צעקתי מפאת גרוני הצרוב.
ולא בכיתי, יבשו מעיינותי.
ואותה יד יחידה שכל כך רציתי
נתגלתה חמישה נחשים במסווה של כפפה יפה,
ואותה אוזן שהייתה בחירתי השנייה
הוטתה לכיוון ההפוך,
והעין, שעליה להתפשר יכולתי נסגרה ממני...
בכלא ריסים.
ואני בכלאי עודני יושבת,
כותבת כתבים,
ומציירת ציורים,
ושרה שירים,
וכל הידיים בעולם,
ידיים הן, ולא כזבו.
וכל האוזניים בעולם,
מוטות הן אלי במעטה נעימות,
והעיניים, בחירתי השלישית הן,
כל כך עמוקות וחכמות,
והלכתי שובל ונפלתי ,
בעומקה של בחירתי השלישית,
ואני עודני בכלאי יושבת,
וממציאה לי ידיים.
אוזניים..
וכבחירה שלישית, לאפשרות הבריחה,
שמרתי לי את הרגליים.
והידיים מלטפות,
והאוזניים עושות רושם כי מקשיבות,
והרגליים, מוטלות בצד,
משוחחות...
ועיניים אין, ולא אראה,
ואיך אכתוב בחושך?
או אצייר?
או אמצא נתיב בריחה...?
וכמו אשה, חשוב חשבתי,
טרם מעשה,
ואחר, המחשבה. |