חושך. הבהקי אור חודרים את עשן העלטה, מנצנצים כמו פרפרי מלכות
רבי גוון מעל מדשאה בבוקר קריר. מולי, על שולחן מעץ בוק מלא,
בירה כהה מגרגרת לעצמה. בועיות קטנות נעות בתוכה כמו שדה
אסטרואידים זעיר. הכוס חלקה וקרירה למגע, לחה ומזמינה - היא
נושקת לשפתי הכוסות שמרחפות באוויר סביבה, בתוך השחור משחור
הזה, האביך מלובן סיגריות מחניק ומחיה כאחת.

זכוכית מכה בזכוכית ומעט מהמשקה שוקע אל הרצפה הדביקה גם כך,
מעט גם על נעליי. אני שקוע מדי בשביל לשים לב. שקוע מדי בגלי
הקול שמניעים את גופי ומרעידים את גבי. שקוע מדי בבירה הזורמת
דרך גרוני היישר אל לב לבו הנא של הליבידו, שקוע מדי בפלטיניום
המלטף את עיניי ומושך את לחיי מעלה מעלה.

היא יושבת בצד, בהירה, בוהקת ואלמותית. תמונתה חודרת אל עולמי
באלימות מסוימת - חיוך קטן, חלקו שלה, חלקו שלי. שערה מואר
כאילו הילה מרחפת מעל: שומרת על יופיה התם וקוצרת את חומה
העדין במשב חמים ונטול זיוף.

מבטיה נעים מעליי, נעימים אליי, מלטפים אותי מכל כיוון - חשים
אותי, בודקים את חוסני, מקרבים אותי במשיכה קלה אל רוך רוחה.
קרב מתחולל בתוכי, אך מעצוריי כבר מזמן הפכו חסרי תועלת
והניצחון מהיר וקל. אני יוצא למסע, ארוך ורחב, הנושא אותי בכל
צעד אל עבר גורלי, לוקח אותי במשך ימים, חודשים ושנים אל עבר
עתיד של צבעים מתערבבים, של צורות ותנועה וניתוק מכל המוכר
והארצי - מסע שילמד אותי לעוף, בהבזק של איחוד סינרגטי ורב
מעלה.

צעד עוקב צעד והיופי שלפניי עוצר את לבי. פעימה חולפת בשקט.

מנהרה של אורות מסביבי, אך האור שבקצה בוהק עוד יותר. הכל נמרח
באודם וסומק וזכוכית ירוקה, בזהב וכסף, פח ובזלת, ים עמוק
ושמים אינסופיים. הצעדים נעים מעצמם, רגליי דשות בתוך הבלילה
הסמיכה והצבעונית, בקושי רב מוצאות את דרכן לרצפה הדביקה
עדיין. אני מרגיש את היבשה מתחתיי ומתחיל לשחות החוצה, מושך את
עצמי אל חוף המבטחים, והמילים זורמות מעצמן.

כותונת לבנה כשלג מסתובבת לעברי, מקדמת אותי בחיוך. העומק שלה
מפתיע ומנחם ככנף חמימה, כמו באר שאבנים אינן פוגעות בתחתיתה
לעולם. הים שבה, התכול הגדול שבוקע מכל חריץ שבמשפטיה הזורמים,
מוצא את דרכו בנקיקים שבין המילים.

דגים צהובים, אדומים, סגולים וכתומים שוחים מסביב לשונית
זוהרת, נעים בצורות, בסידור לא ידוע כמו כוכבי השמים, תצוגה
מרהיבה ושורפת ורידים שלא עוזבת אותי לרגע. אני הולך על חוט
דק, מותי קורא לי מתחת - אך כל צעד מרגיש בטוח מקודמו.

רגליה נוגעות ברגליי. עורה מלטף כמו מרבדי משי הנמשכים ונפרשים
מעליי, כמו תקרה מנוצות המוחצת אותי ולא נותנת לי לזוז. אין לי
אוויר. אני טובע באוקיינוס נשמתה, הדגים נעים סביבי במעגלי
קסם, מתקרבים ובורחים במצמוץ העין, יוצרים צורות גאומטריות
מרהיבות, פרקטלים מחליפי צבעים, אנרגיות של אושר ואופל הנמהלות
אל מול אישוניי. אני מאבד את עצמי, המילים הן שבוחרות לצאת
מבין שפתיי - אינני מפיק אותן. אני משותק.

בדעתי עולה המחשבה שכל התיאורים שבעולם היצירה - כל רצפי
המילים, כל משיכות המכחול, כל הכסף שבמסך או שירת הכינור - לא
יעבירו את הרגש הטהור או את עומק החוויה נאמנה. אושר מוחלט
שוטף אותי, מעקצץ בקצות אצבעותיי. אם רק אמות עכשיו, לא ארגיש
שחיי בוזבזו.

הלהקה יורדת מהבמה אך אנחנו לא מרגישים, שקועים זו בזה, ואז
האורות נדלקים בפתאומיות. המילים נתקעות זו בזו. רגליה בורחות
מרגליי. אולי כדאי שאזוז, אני אומר.